הליצן נהיה למלך: גאל מונפיס פורח בארה"ב
החבטות המאלפות עוד שם, גם החיוכים וההצגות, אבל רק לאחרונה אחד השחקנים הצבעוניים בסבב מתחיל לייצר מהאנרגיות, ההנאה וההתלהבות גם תוצאות מעולות באמת. עכשיו הוא ינסה לנצח סוף סוף את נובאק ג'וקוביץ' כדי להעפיל בפעם הראשונה בקריירה לגמר גראנד-סלאם
כל זה נהיה נכון ומובהק אפילו יותר בערב ה-26 ביולי. ההודעה של רוג'ר פדרר על כך שגמר את העונה ולא יחזור למגרשים ב-2016 נשאה אופי שונה מכל ההודעות שמסר דרך עמוד הפייסבוק שלו על פרישות ופציעות, גם אם לא היו יותר מדי כאלה. גם מי שקפץ מהספה אחרי כל נקודה של רפאל נדאל בגמר ווימבלדון 2008 הבלתי נשכח הרגיש צביטה בלב כי הוא ידע שנפל דבר, שאולי עברנו את השלב של "תחילת הסוף".
ההודעה של פדרר לא הייתה נטולת הקשר כמובן. השווייצרי הוא על תקן נוכח-נפקד מהרגע שהעונה הזו התחילה, וכמות הפציעות איתה נאלץ להתמודד הייתה הסימן הראשון לכך שהשחיקה הטבעית מתחילה להיות משמעותית אפילו עבורו. יחד עם זאת היא תפסה אותנו קצת לא מוכנים אחרי הטורניר המוצלח יחסית בווימבלדון, שהרגיש כמו ההזדמנות האחרונה בהחלט שלו לזכות בתואר הגראנד-סלאם ה-18.
אליפות ארה"ב היא טורניר הגראנד-סלאם הראשון שמתקיים בצל עננת ההיעדרות הממושכת של פדרר. זו כבר לא עוד תחרות שהוא נאלץ להחמיץ בגלל החלקה במקלחת, ניתוח במיניסקוס או וירוס בבטן, ולכן היא גם מספקת מבלי להתכוון הצצה לחיים שאחריו, ומאלצת אותנו להתחיל לחשוב על משככי כאבים טבעיים. אולי ככה יהיה לנו קל יותר להתרגל למציאות החדשה, אולי פדרר החליט לעשות את זה פשוט יותר עבור כולם.
כך או כך, מהרגע שהיא התחילה החלו גם הניסיונות למצוא תחליפים, ולא מדובר בתהליך של מה בכך. באופן מתבקש הוא שם זרקור על שחקנים שהתעלמנו מהם שלא בכוונה כי התמקדנו בשחקנים נוצצים יותר, או סתם מפני שלא הערכנו אותם מספיק. לאחד מהם קוראים גאל מונפיס, והאליפות האחרונה מציגה אותו לראשונה בגרסת הפעלה משודרגת.
התרסקויות לצד פציעות
דומיניק תים הוא הדבר הכי מרענן בנוף כרגע, אבל בגיל 23 מתעקש להעמיס על עצמו יותר מדי ולא מגלה יציבות. רפאל נדאל, שסופג אהדה אפילו מאוהדי פדרר מושבעים שייחלו להחטאות שלו באותו גמר מפורסם מ-2008, נופל מהרגליים בכל פעם שהוא פוגש יריב איכותי והאוויר מתחיל להיגמר.
אנדי מארי וג'וקוביץ' הם עדיין השחקנים הטובים בעולם (גם אחרי ההפסד הדרמטי של מארי לנישיקורי הלילה), אבל הם לא מה שחובבי הריגושים מחפשים, אלא אם כן מדובר בחובבי ריגושים שאוהדים את ג'וקוביץ' ומארי. זה משאיר אותנו עם פראי אדם כמו ניק קיריוס וברנרד טומיץ', ממש לא הילדים הרעים הקלאסיים שדורשי ה"רוע" עבור הענף האלגנטי והמנומס שהם אוהבים מבקשים לראות על המסך שלהם, ועם הקאמבק המרגש של חואן מרטין דל פוטרו. אבל לא רק איתו.
בין מארין צ'יליץ', סטניסלאס ואוורינקה, קיי נישיקורי ומילוש ראוניץ', דל פוטרו הוא ללא ספק מוקד המשיכה המבוקש ביותר לקראת הישורת האחרונה של עונת הטניס הנוכחית. אלה לא רק החזרה מהפציעה והקשיים שהתעוררו בדרך אל מה שנראה בחודשים האחרונים כמו חזרה מושלמת אל הטופ 100 - אלא הרגשות המוחצנים, הדמעות שהוא לא מנסה להשאיר בפנים (אלה שהציפו אותו הלילה מול ואוורינקה היו דוגמא מצוינת) והטניס השלם כל-כך. אבל בטורניר הזה מונפיס לוקח לו בכל לילה מחדש עוד ועוד חתיכות מתשומת לב הציבורית, אלה שכבר חשבנו שהוא קיבל מהן מספיק.
הצרפתי תמיד היה אמון על תחום חוויית הצפייה. הבעיה הייתה מבחינתו שהחוויה הזו נגמרה תמיד באמצע, אחרי סצנה אחת או שתיים (או נפסקה לקראת הסוף, בדיוק כשהתחיל להיות מעניין), ובאופן כללי התבססה על תמהיל לא מאוזן בהכרח של שטיקים ואלתורים.
הסיפורים המוכרים על הכישרון העצום שפרץ לתודעה ב-2004 התערבבו לא אחת עם התיאטרליות המוגזמת, הציפיות הגדולות טושטשו בעקבות תוצאות לא מרשימות והרושם מהחבטות המאלפות, שמוציאות תמיד את הקריאות הכי אותנטיות מהקהל, נמחק עם שגיאות כפולות וטעויות לא מחויבות ברגעים הכי לא נכונים. מפה לשם הבחור בן 30, ונדמה שרק עכשיו, באיחור ניכר, הוא מתחיל להגשים את עצמו. רק עכשיו הוא לא רק נהנה מהחיים, אלא גם מגיע לנקודה שבה הפוטנציאל הענק מתממש ומביא אותו לאן שכולם חשבו שהוא צריך להגיע.
מונפיס של התקופה האחרונה משחק כנראה את הטניס הטוב והנכון ביותר ששיחק בקריירה ויגיע אל חצי הגמר מול נובאק ג'וקוביץ' מחר בלילה עם סיכוי מסוים - גם אם לא גבוה - לחולל סנסציה ענקית. מאז העלייה למקום הראשון בנוער לפני יותר מעשור ועד הניצחון הנפלא האחרון על בן ארצו לוקה פוי הוא שרד משברים, תסכולים, תקוות מנופצות וביקורות על הסגנון, והתגבר על כל אלה עם גישה קלילה - יש שיגידו קלילה מדי - ושואו ייחודי שדורש אומץ, הליכה נגד הזרם והחלטה להיות הוא, גם במחיר של קטלוג כעוף מוזר.
חודשיים אחרי המשחק הראשון שלו בבוגרים הוא כבר מצא את עצמו בין 50 הראשונים בעולם, אבל הנסיקה המהירה ידעה מכשולים ועיכובים כמעט לאורך כל הדרך. פעם נפצע בשוק ופעם בכתף, פעם בכף היד ופעם בברך. קמפיינים גדולים (כמו זה שידע ב-2008, כשהגיע לחצי הגמר ברולאן גארוס) רדפו פרישות מאוסטרליה ו-ווימבלדון (שהגיעו לפני ההצלחה בפריז ואחריה), וניצחונות אדירים נצמדו להפסדים מביכים.
הגשמה עצמית
על אותו עיקרון, הניגוד בין 2015 המפוספסת שלו ל-2016 הנהדרת הוא כמעט הכרחי כשמדובר במונפיס. אם 2015 הייתה "שנת החרטות", כפי שמונפיס בעצמו קרא לה, 2016 היא שנת ההגשמה העצמית, ועניין הגיל (30) מתבל בסמליות את ציוני הדרך האחרונים שלו. אז נכון, מהרולאן גארוס הוא פרש (שוב) בגלל זיהום ויראלי, לווימבלדון הגיע חולה ונוצח על-ידי ז'רמי שרדי בחמש מערכות, אבל אם מוציאים את פרק הזמן הזה מהמשוואה מגלים מקבץ תוצאות שמונפיס לא סיפק כבר מזמן.
הרב-גוניות שלו הביאה אותו עד לגמרים ברוטרדם ובמונטה קרלו, שם הפסיד רק לנדאל במיטבו. אחרי שהתאושש מהמחלה דהר כל הדרך לניצחון קשה על איבו קרלוביץ' וזכייה בטורניר וושינגטון היוקרתי, שעזרה לו לייצר מומנטום רציני גם בטורונטו (חצי גמר, ניצחון על מילוש ראוניץ') ובאולימפיאדה (רבע גמר, ניצחון על מארין צ'יליץ'). יחד עם דל פוטרו שהודח הלילה הוא היה ללא ספק השחקן בכושר הטוב ביותר באליפות, וגם היחיד שלא איבד אפילו מערכה אחת עד חצי הגמר. הדרך שלו עד לשם הוכיחה שהוא אולי אפילו התבגר קצת, עם או בלי קשר לרעמת השיער שקוצצה שוב.
כמעט בכל משחק בארה"ב ניפק מונפיס מהלך אקרובטי לתקצירים (כי אי אפשר בלי), וגם אם הרפרטואר כבר מוכר, הוא מצליח לרגש אפילו את אלה שחבטות בין הרגליים פחות עושות להם את זה. גם אחרי שהחליף קידומת מונפיס לא משחק טניס, הוא רוקד טניס. בכל פעם שתהיה לו הזדמנות לשעשע את עצמו ואת הקהל הוא יקפוץ עליה בשתי ידיים, גם אם השנים הפכו אותו לקצת יותר איטי וקצת פחות מהיר מחשבה.
כשירצה הוא יביא לכל מהלך הרבה יותר ממאה אחוזים מעצמו, גם במחיר של ניפוץ שעון המשחק (כמו שקרה לו מול ז'יל מולר בסיבוב הראשון, כשרדף אחרי כדור גבוה והתרסק). כשיחליט שאין טעם, הוא יעדיף להתעסק עם שרוכי הנעל שלו באמצע נקודה (כמו מול מרקוס בגדאטיס בשמינית הגמר). זה אולי ייראה קצת דבילי, אבל כמעט תמיד יהיה קשה לכעוס עליו - רק לומר תודה על זה שהוא כאן. אולי כי לטענתו ההצגות לא באות מתוך רצון להלהיב, אלא כי הוא באמת לא יכול בלעדיהן. "שאני אפגע בעצמי למען אנשים אחרים?" שאל אחרי הניצחון על פוי - ומיד ענה: "לא. אני מחליק על המגרש כי אני רוצה לנצח את הנקודה. מה הטעם בלעשות הצגה ולהפסיד?".
ומונפיס הוא באמת לא קל דעת כמו שנהוג לחשוב. בשבועיים האחרונים הוא יודע מתי להסתכן בשואו טיים ומתי להיות אחראי ורציני, מתי לשחרר חיוך שובב ומתי להתכנס בתוך עצמו. אולי אלה הרגלי כושר חדשים שסיגל לעצמו ואולי זו הבשלות שהגיע אליה, אבל מאז ההפסד לשרדי בווימבלדון המאזן שלו על מגרשים קשים עומד על 2:19 כמעט מבהיל (מאז ההפסד לנישיקורי בריו הוא ניצח 19 מערכות מ-19 אפשריות). אולי זה מה שיצליח לאזן קצת את ה-15:0 האיום שלו מול ג'וקוביץ' במפגשי הראש בראש ביניהם לאורך השנים.
הסרבי ינסה למנוע ממנו להעפיל לגמר גראנד-סלאם ראשון בקריירה בידיעה שהוא מרגיש בנוח במאצ'-אפ הזה. המדורג ראשון בעולם יגיע אליו אחרי שהשלים רק שני משחקים מלאים במהלך כל האליפות, ונדרש לפחות משבע שעות במצטבר כדי להגיע עד הלום. גאל מונפיס בריא יהיה מבחן הכוח האמיתי הראשון שלו, והוא צפוי להיות מרתק.
לפנייה לכתב/ת 
