אריאל פוליאקוב: "אתה לומד להיות מוכן להפתעות - זנקס בארנק למשל"
"מקלל כמו אמא, חרדתי כמו אבא". אריאל פוליאקוב עבר הרבה טיפולים כדי להשתחרר מ"הדימוי העצמי הנמוך והמושפל" ולהבין את הטעויות של הוריו - ועדיין משוכנע: "יצאתי הכי נורמלי". הראיון המלא - מחר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
את אבא שלו, פולי, כולם הכירו ומכירים. אמא שלו, שוש, הפכה לדמות קאלט אצל מי שעוקב אחרי הסדרות של יעל, בעיקר בזכות יכולת מרהיבה בתחום הקללות. לא פשוט להיות אריאל פוליאקוב. "יעל ואיתמר היו ילדים שכל הזמן רבו מי תופס יותר פוקוס. כל הזמן דוחפים - אחד מתחיל לשיר והשנייה צועקת... ואני הילד הקטן שמסתכל על שני המפגרים האלה. בואי נגיד שיצאתי הכי נורמלי", הוא מספר בראיון ל"ידיעות אחרונות".
"חרדות מלוות אותי כל הזמן, אבל אתה לומד להיות מוכן להפתעות - זנקס בארנק, למשל", הוא מודה, ומספר על ההתמודדות שלו עם אור הזרקורים כמוזיקאי. "להיות בפרונט זה פחד מוות. לעמוד ולהחזיק הופעה? אתה חושב שאתה עומד למות. ב'מופע הארנבות של ד"ר קספר', הדבר הראשון שאנחנו אומרים למישהו מבחוץ שמצטרף זה: בהופעה - תהיה מוכן להכל. מלחמה על הבמה. וזה אשכרה ככה. אפוקליפסה. בואי נגיד שאחרי הופעת הבכורה לפני חודש הייתי חולה יומיים. זה שדה קרב שאין לך מושג איך תצא ממנו".
איפה אתה דומה להורים שלך?
"אני מקלל כמו אמא, חרדתי כמו אבא, וכמוהו מחטט בארון בלילה, מחפש איזה שוקולד. הילדה כועסת עליי שאני אוכל לה את החטיפים", הוא צוחק. "אני יותר דומה לאבא באופי. הייתי יותר צמוד אליו כילד. כשאיתמר ויעל היו קטנים זה היה השיא של הגשש. 30 הופעות בחודש. לא רואים את אבא. אני זוכר אותי בן ארבע צורח ודופק על הדלת שלא יילך להופעה. הייתי גמור מזה. בשנים אחרי זה אבא היה יותר פנוי, ואני הייתי שם צמוד אליו".
איזה בית זה היה?
"בית שבו אמא לא אמרה לי, 'אתה יפה, אתה חכם' - אבא תמיד היה אומר. 'אתה מוצלח'. תמיד היה נותן פידבקים. במשך שנים הייתה לנו תחושה שאמא לא ממש עזרה לנו עם כל ה'אתה אפס' ו'אוויל משריש'. היינו צריכים הרבה טיפולים כדי לצאת מהדימוי העצמי הנמוך והמושפל הזה. אבא היה המאזן. הוא אמר גם דברים אחרים".
התעמתת איתה? שאלת למה היא הייתה אמא כזאת?
"ברור. מאמא אכלנו מילים קשות אבל היום שלושתנו יכולים להגיד שהיא עשתה את המיטב ולהצטער על הפעמים שאמרנו לה דברים כאלה. בגיל 24 הלכתי לטיפול בגלל הדימוי העצמי הנמוך והבנתי את כל הטעויות של ההורים שלי. נורא כעסתי בהתחלה, זרקתם אותי, לא היה לך כוח אליי. אבא היה בהלם. הוא עשה הכל בשביל שיהיה לנו טוב ונצליח ונתרומם. גם אמא, רק שהיא לא ידעה לבטא את זה באהבה ובחום ובחיבוק. היום אני יכול להגיד שאמא היא האדם עם הלב הכי רחב שאת יכולה לדמיין".
איך זה מסתדר עם חוסר היכולת שלה להרעיף חום, לבטא אהבה?
"אולי בסדרה יש מפלצת שרק מקללת כל היום. אבל יש לה חיבוק אוהב וחום שאין לתאר... הכוונה שלה כל כך טובה, רק שלפעמים נפלט לה, קופץ לה מדי פעם זיק של טורט. אני יכול ללכת לסופר-פארם והקופאית תהיה ממוצא ערבי והיא תגיד לידה, 'אויש, אוי ואבוי לי, ראית מה זה? רק ערבים יש פה!'".
אוקיי.
"וזה ככה בכל מקום! אנשים שוכחים, או לא יודעים, אבל אמא עברה שני ניתוחים בראש, פלישות למוח. אחד בשנות ה-80. זה שינה אותה אישיותית מקצה לקצה. תחשבי שנכנסים לך למוח ונוגעים שם באיזה מקום, עושים קווץ' קטן. זה משפיע".
מה השתנה?
"פתאום הקללות. והחוסר טאקט. המון פליטות פה שצריך נורא להיזהר. (צוחק) פתאום נהיה לה אספרגר כזה. אבא נורא שמר עליה, ויעל החליטה לעשות מזה צחוק. בסופו של דבר זה היה רעיון לא רע. אנחנו לא מסתירים כלום".
הראיון המלא יתפרסם מחר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
