"האמנים המזרחים מתחילים לקבל אומץ"

רגע לפני העלייה לבמה, ספיר ביטון-חג'בי (26) וסאלי זגורי (27), מודדות את התלבושות ומדי פעם מעיפות מבט סקרני לאולם התיאטרון המלא מפה לפה במתנ"ס נתיבות. לילה לפני, הן לא הצליחו לעצום עין והמתח ניכר על פניהן. מה הפלא שיש להן פרפרים בבטן לקראת הצגת הפרמיירה של "סינמה בלירה" בתיאטרון העירוני בנתיבות.

לאחר חודשים ארוכים של חזרות אינטנסיביות שכללו חזרה בזמן אל ראשית ימיה של העיירה הדרומית, עם הריחות, הטעמים, האנשים והסיפורים הייחודיים, עלתה הצגת הבכורה שכולה יצירה מקומית גאה, הצגה מצחיקה ומרגשת המספרת את סיפור הווייתה של נתיבות מראשיתה.

אם לפני כן הן התרגשו מהמעמד, הרי שברגע שעלו לבמה, ההתרגשות נעלמה כלא הייתה. "הרגשנו כמו בבית, זה היה לנו טבעי להיות על הבמה", הן מספרות בחיוך.

הקהל התמוגג והתגלגל מצחוק למראה זגורי ("סול") וביטון־חג'בי ("עליה") שמשחקות שתי מרוקאיות מבוגרות שמרכלות, סצנה מתובלת בשפה המרוקאית העסיסית, שגרמה להתלהבות בלתי רגילה בקרב הקהל.

זגורי וביטון-חג'בי. "הרגשנו כמו בבית"(צילום: שי שמואלי)

"היו לכן טעויות, התבלבלתן בטקסט?", אנחנו מתעניינים לדעת. "היו לנו מלא", מספרת זגורי בחיוך ומוסיפה, "מלכתחילה, לא הלכנו לפי הטקסט, הייתה לנו תבנית מסוימת ומשם כבר אילתרנו. למשל, הסצנה על הסיפורים מבית הספר, לא הייתה משהו מלהיב במיוחד, אבל בעקבות העיכוב של אחת השחקניות, היינו צריכות לאלתר וזה היה החלק הכי מוצלח בהצגה, בזכות האילתורים האלו". גם ביטון־חג'בי סבורה שאילתורים ספונטניים מוסיפים פלפל להצגה.

חיבוק חם מהקהל

אלפי התגובות שקיבלו השחקנים והשחקניות בסיום ההצגה, לא הותירו ספק, הקהל המקומי רעב להצגות פולקלור. "אנשים לא מפסיקים לדבר על ההצגה שהותירה בהם רושם עז וההתלהבות עצומה", מספרת ביטון־חג'בי בגאווה, "גם אנשים שאינם מתגוררים בנתיבות הגיעו לצפות בהצגה. אנשים ניגשו אלינו אחרי ההצגה והחמיאו לנו ועודדו אותנו להמשיך, שולחים הודעות ויוצרים קשר בפייסבוק. קיבלנו פנייה גם מאנשים מהתעשייה להציג במקומות אחרים".

בעקבות הביקוש הרב, ההצגה "סינמה בלירה" תרוץ על במת תיאטרון נתיבות במהלך החודשים הבאים וייתכן שגם בערים נוספות בנגב.

זכיתן לפרגון גם מבני המשפחה בבית?

זגורי: "בגלל ימי אבל, נבצר מאבי להגיע להצגה, אבל לאחר מכן הוא צפה בקטעים מתוכה. כולם בבית נורא גאים בי. הם יודעים שאני החקיינית בכל האירועים, המסיבות והארוחות המשפחתיות".

ביטון־חג'בי: "גם אני נחשבת לבדרנית של המשפחה. כשראו אותי מופיעה בהצגה 'אוליבר טוויסט', זו הייתה הצגה בעלת אופי שונה עם סצנות מאוד מרגשות. עכשיו, הם ראו אותי על הבמה, מפגינה כישורים אחרים בקטע יותר הומוריסטי, הם היו בהלם. אחי הבכור לא מפסיק לפרגן, אבי שחשב בהתחלה לא להגיע להצגה, הגיע בסוף, ובסיומה אמר לי 'תקשיבי, פשוט אין דברים כאלה'. הוא היה בהלם".

(צילום: שי שמואלי)

משחקות אותה

זגורי וביטון־חג'בי הן חברות עוד מילדות. הן נולדו בנתיבות והתחילו את קריירת המשחק שלהן עוד בבית הספר היסודי. ספיר ביטון־חג'בי התחתנה לפני חודשיים, בת למשפחה עם ארבעה אחים, שני אחים ושתי אחיות.

היא למדה בבית הספר היסודי 'נתיב יצחק', לאחר מכן ב'אולפנת בני עקיבא' ועם סיום הלימודים התגייסה לצה"ל וכיום היא משרתת בצבא קבע. "הייתי בת שבע וחצי כשהתחלתי ללמוד משחק אצל הבימאית ויוצרת ההצגה חני אלימלך. תמיד אהבתי להיות במרכז העניינים, הייתי ילדה פעלתנית עם ביטחון עצמי, אפילו מופרז".

ביטון־חג'בי השתתפה בהצגות בית הספר, אבל בשלב מסוים נאלצה לקחת פסק זמן. "בגלל שנכנסתי למסגרת דתית, לא יכולתי להמשיך ללמוד משחק", היא מספרת מה גרם לה לרדת מהבמה שכה אהבה. כשביטון־חג'בי קיבלה שיחת טלפון לפני כשנה, בה הציעו לה לחזור לקדמת הבמה, היא לא היססה ולקחה את ההזדמנות בשתי ידיים.

חברתה סאלי זגורי, בת למשפחה של שלושה אחים, שתי בנות ובן, למדה בבתי הספר היסודיים 'נתיב יצחק' ו'נתיבי נועם', בבית הספר הטכני של חיל האוויר בבאר־שבע, וכשהגיעה השעה לעלות על מדים, היא התגייסה באופן טבעי לחיל האוויר. "הייתי הטכנאית הראשונה בצה"ל של מטוס 'הרקולס'", היא מספרת בגאווה.

(צילום: שי שמואלי)

השתיים מודות לה על ההזדמנות שניתנה להן להיחשף לקהל ולהגשים חלום ילדות ישן. את ההצגה כתבה וביימה היוצרת חני אלימלך על בסיס חוויות ילדותה, והשחקנים, כולם תושבי העיר, הוסיפו ותיבלו בניואנסים משלהם.

ניכר היה שהקהל מזדהה עם הסצנות ונהנה לחזור אחורה בזמן לראשית ימיה של העיירה הדרומית נתיבות שקיבצה אליה עולים חדשים. "ההצגה נכתבה מתוך חוויות הילדות שלי בעיר שתמיד חיבקה אותי באהבה ענקית", אומרת אלימלך, "על הבמה עלו קטנים וגדולים (כ־40 שחקנים השתתפו בהצגה) יחד לספר ולהעביר את סיפורה של העיר בעבר ובהווה כשלצד הסיפורים מככבות דמויות שגדלנו עליהן והן חלק בלתי נפרד מחיינו".

בחזרה לשורשים

ז'קלין דהן, אחת השחקניות הוותיקות, מספרת כי ההצגה מעלה זיכרונות מרגשים מלפני חמישים שנה. את השכנים שחיו כתף לצד כתף ובילו יחדיו בשבתות ובחגים. את החמימות שהפכה להיות כה מזוהה עם ערי הדרום. "ההצגה משלבת את השפה המרוקאית כיוון שבזמנו, הילדים הקטנים דיברו מרוקאית. מה שיפה בהצגה, שהיא מחברת את הדור הצעיר שלא גדלו באותה תקופה לסיפורים של פעם דרך התיאטרון".

איך נכנסתן לדמות של מרוקאיות מהעליות הראשונות בעיר?

"זו שאלה ששאלו אותנו לא מעט. המשפחתיות פה של העדות המרוקאיות והתוניסאיות מאוד חמה, מאוד חזקה. מגיל קטן, אנחנו יושבים ושומעים סיפורים מהסבתות שלנו", אומרת זגורי ומבהירה שהיא לא מתביישת במוצא שלה. "אני גאה בעדה שלי, בהיסטוריה של המשפחה שלי. אני רוצה להכיר את השורשים שלי ולטוס למרוקו. כי אחרי הכל, אם לא נדע מאין באנו - לא נדע לאן אנחנו הולכים".

(צילום: שי שמואלי)

שתי השחקניות חוזרות ומדגישות כי הן מחוברות בעבותות לשורשים שלהן, ומצהירות שהן רחוקות מהסטיגמה שיש על בני עדות המזרח. "הרבה פעמים אומרים לנו, 'מה את שלוחית, את מרוקאית ענתיקה, אוהבת להשתטח על קברות צדיקים', זו אני, זה מה שיש ואני שוב חוזרת, אני לא מתביישת במוצא שלי", אומרת זגורי בגאווה מופגנת.

יתרה מזאת, הן כאן כדי להביא את התרבות של עדות המזרח תחת אור הזרקורים. גם ביטון־חג'בי וגם זגורי מספרות שהוריהן התביישו בעבר לדבר בשפת האם ברחוב, כל שכן להעלות הצגה על טהרת השפה המרוקאית, זה היה סוג של טאבו. "אם ההורים שלנו התביישו, אנחנו כאן כדי לגרום להם לא להתבייש יותר", אומרת זגורי, "האפליה שהייתה בעבר כלפי בני עדות המזרח גרמה לעוול, לתרבות שלנו, להורים שלנו. היום, לעומת זאת, אמנים מעדות המזרח פרצו קדימה והם עושים חיל בתחום האמנות, ובכלל".

תנו כבוד

לדברי זגורי, אם בעבר הוריה ויוצאי עדות המזרח התביישו במוצאם, היום זה הזמן לתת מקום של כבוד לתרבות המזרחית. "יש בתרבות הזו כל כך הרבה דברים יפים שלדעתי מאוד חסרים באמנות ובתרבות בישראל".

לעומת זאת, ביטון־חג'בי מצהירה שהיא לא מתיימרת לשכתב את ההיסטוריה. "אני לא מנסה לתקן איזשהו עוול, אני פשוט אוהבת את מי שאני, מי שבחר לברוח מהשורשים שלו, שיבושם לו. אני מתחברת למקורות שלי ולא יכולה להסתיר אותם". שתי השחקניות הצעירות מסכימות ותומכות במהלך להכניס את מורשת תרבות המזרח לתוכנית הלימודים, כפי שהוצעה על ידי הוועדה בראשות המשורר ארז ביטון. לדעתן, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. "האמנים המזרחיים שהיו חבויים עד עכשיו מתחילים לקבל אומץ, גם בעקבות הדרישה להכניס את מורשת תרבות המזרח לתכנית הלימודים", אומרת זגורי, "ההד הציבורי שנוצר בעקבות העלייה לסדר יום של אפליית המזרחים, ורוח הגבית שאנחנו מקבלים מהשרה מירי רגב, נותן את המומנטום הנכון לפרוץ קדימה".

את מסכימה עם עמדת השרה מירי רגב?

"אני אוהבת את השיטה שלה", אומרת ביטון־חג'בי, "היא דעתנית ולא מפחדת ממה שאחרים יגידו, לעומת אחרים שכן פחדו וחששו להגיד את דעתם. אני חושבת שהיא מדברת בשם כולם, היא משמיעה את הקולות של אלה שלא מסוגלים להתבטא, אלו שמדברים בסלון בבית, אבל לא מעיזים להוציא את זה החוצה, היא בעצם אומרת את מה שהרבה אנשים חושבים".

על הבמה ובמהלך הצילומים לכתבה, זגורי וביטון־חג'בי מדגימות בעזרת תנועות, סלנג דיבור ושפת גוף את האמצעים שהשתמשו כדי להלהיב את הקהל. אולם התיאטרון בנתיבות המכיל כ־500 מקומות ישיבה נתן להן אווירה משפחתית שגרם לשחקנים להרגיש בבית.

תארו לכם שההצגה הזו הייתה עולה בצפון תל־אביב, אילו ביקורות אתן חושבות שהייתן מקבלות?

"מחריד, מזעזע, בנות צעירות לא צריכות לשלוט בשפה הזאת, אלה פחות או יותר היו התגובות", סבורה זגורי.

גם ביטון־חג'בי מחזיקה בדעה כי ההצגה לא "תדבר" לתושבי צפון תל־אביב כי הם לא מכירים את התרבות המזרחית. מנגד, בדימונה, אופקים, שדרות, נתיבות, באר־שבע ואשקלון, היא מאמינה שיקבלו אותם בזרועות פתוחות.

מה השאיפות שלכן בעתיד?

זגורי: "להצליח במה שאני עושה. ההצגה נותנת לך פידבקים ונותנת לך את הפוש והדרייב ואתה אומר לעצמך, אני הולכת לכבוש את הוליווד, אבל אני באמת רוצה להצליח בתחום הזה".

ביטון־חג'בי: "להתקדם בתחום המשחק, לאהוב את מה שאני עושה ולהצליח בו. והשאיפה שהילדים ובני הנוער בתיאטרון נתיבות רק יתעצמו ויתקדמו, שיצליחו להגשים את החלום שלהם לכבוש את הבמה".

הכתבה מתפרסמת במקומון "ידיעות הנגב".