השוק הישראלי השתגע / טור
סגירת חלון ההעברות נתנה לנו הזדמנות לבחון את ההחלטות שמתקבלות בקבוצות כדורגל תחת לחץ של זמן ושל האוהדים. הסכומים שהוצאו על קהת, יחזקאל ואוחנה מוגזמים, אבל לפחות בני סכנין פעלה באחריות. המסקנה המרכזית: כשכמות הכישרונות לא גבוהה, אין פלא שהשוק מאבד פרופורציות
מועדון כדורגל הוא עסק כלכלי לא פשוט, שלמרכיב האנושי, ולעיתים גם למזל, יש השפעה לא מבוטלת על הצלחתו. סגירת חלון ההעברות נותנת לנו הזדמנות לבחון את ההחלטות שמתקבלות בקבוצות כדורגל תחת לחץ של זמן, לחץ תקשורתי או לחץ של האוהדים.
קחו לדוגמה את בני-סכנין. במועדון, שלא סובל מעודף תקציבי, זיהו את הביקוש המתעורר סביב ז'אורז'יניו ואף פתחו במו"מ, אבל לבסוף החליטו קברניטיו להשאיר את החלוץ בסכנין. לטעמי הם פעלו בחוכמה ובאחריות.
עזיבה של ז'אורז'יניו, שהייתה מתווספת לעזיבה מוקדמת של פיראס מוגרבי ושלומי אזולאי, שלושה שהיוו את השלד ההתקפי בשנה שעברה, הייתה עלולה להיות מכה אנושה לסגל. לפעמים עדיף להימנע מלנצל את הביקוש ולמכור את המניה כשהיא בשיא (מי יודע בכלל מהו?) כדי שלא לגרום להידרדרות הקבוצה למאבקי תחתית.
במקביל, גילי ורמוט (מכבי חיפה) וברק יצחקי (מכבי ת"א) נשארו גם הם במקומותיהם, ומעניין יהיה לעקוב אם משהו במעמדם ישתנה. הערכה שלי: אם הם ימשיכו לא לקבל מספיק דקות, בחודש ינואר נראה אותם עושים את העלייה של הקסטל לכיוון בית"ר ירושלים.
ההעברה המפתיעה הגיעה מכיוון הפועל באר-שבע, שרכשה את מיכאל אוחנה כשלפי הדיווחים היא שילמה מיליון יורו על מחצית מכרטיסו. המספרים האלה, כמו גם הסכומים ששולמו על רועי קהת ושגיב יחזקאל, מעידים שהשוק הישראלי קצת השתגע. הכל עניין של היצע וביקוש, וכרגע למרבה הצער ההיצע הישראלי לא בשמיים.
אלונה ברקת פועלת לפי הקונספט שבו היא מנסה לצרף את כל הישראלים הכי טובים למועדון שלה. למעשה, היא עושה בדיוק את מה שיעקב שחר עשה בשנות ה־90, גאידמק עשה מאוחר יותר בבית"ר ירושלים, וגולדהאר ממשיך במכבי ת"א. זה נובע מההבנה שכדי לקחת אליפות צריך בסיס ישראלי חזק.
ובישראל 2016, כשכמות הכישרונות לא גבוהה, אין פלא שהשוק מאבד פרופורציות. תגי המחיר הגבוהים של שחקני כדורגל לא הופכים אותם לטובים או ליעילים יותר – זה רק מעיד על כך שהאנשים עם פנקסי הצ'קים, מסיבות כאלה ואחרות, מוכנים לשלם יותר.
לפנייה לכתב/ת 
