"רציתי לדעת איך אישה מתמודדת עם המחשבה שבעלה יכול להיות מפלצת"
פיונה ברטון סיקרה כמה ממקרי הרצח המזוויעים והמתוקשרים ביותר בבריטניה, אבל מה שבאמת עניין אותה היו נשות הרוצחים. אז היא פרשה מעיתונות וכתבה מותחן שהפך לרב־מכר על ההתמודדות שלהן
"אלה הרגעים שאסור לך לדווח עליהם", היא מספרת, "אבל הם מאפשרים לך לשבת שם בקהל ולהביט באנשים שמככבים בדרמה הזאת. סיקרתי למשל את המשפט של לוי בלפילד, רוצח סדרתי שנהג לצוד את קורבנותיו תוך כדי נהיגה אקראית בוואן שלו. הייתי מסתכלת על הנאשם ומתקשה לחבר בינו לבין האדם שרצח, נגיד, שתי ילדות שעברו במקרה ליד הבית שלו, ושואלת את עצמי מה גרם לו להפוך לכזאת מפלצת. כמובן שאף פעם לא מצאתי תשובה".
ואז היא הייתה עוברת להתבונן ברעייתו של הנאשם. שואלת את עצמה מה היא באמת ידעה, או הרשתה לעצמה לדעת. מה גורם לה להופיע יום־יום בבית המשפט ולספר למצלמות הטלוויזיה בשפתיים חשוקות שבעלה חף מפשע ושהיא נותנת בו אמון מלא. "הייתי חייבת לדעת איך האישה הזאת מתמודדת עם המחשבה שיכול להיות שבעלה, הגבר שאיתו בחרה לחיות, הוא מפלצת", כותבת ברטון בהקדמה ל'האלמנה', רומן שבמרכזו אישה שבעלה נאשם בחטיפה וברצח של ילדה קטנה, ושמהווה קריאה מומלצת לכל הגילות קצב באשר הן.
"אני נשואה כבר 35 שנה", אומרת ברטון, "ובכל פעם שהייתי מסקרת את המקרים האלה ותוהה מה הרעיה ידעה או לא ידעה, באופן אינסטינקטיבי הייתי בוחנת את חיי שלי ושואלת את עצמי, יכול להיות שקורה בנישואים שלי משהו שאני לא מודעת אליו? יכול להיות שבעלי ואני הגענו למצב שבו, מתוך הרגל ונוחיות, הפסקנו להבחין בדברים? פתאום הייתי מסתכלת על בעלי במבט חשדני ותוהה: האם זה יכול לקרות גם לי?"
ומה התשובה?
"את חייבת להיות אמיצה מאוד כדי להודות בפני עצמך שאת מאמינה שבעלך עשה את כל הדברים הנוראיים שבהם הוא מואשם, כי המחשבה שבאה מיד אחר כך היא: אני הרי בחרתי באדם הזה, אז מה זה אומר עליי? תמיד צפה מחדש השאלה מה הייתי עושה אם המשטרה הייתה נוקשת על הדלת ואומרת לי שבעלי עשה כך וכך. התגובה המיידית שלי הייתה 'מה פתאום! הוא בחיים לא היה מסוגל'. אבל אז מגיע הרגע הבלתי נמנע שבו את מסתכלת פנימה ושואלת, ואולי כן?"
תמיכה ללא סייג בבן הזוג היא גם דרישה תרבותית?
"ברור. המסר שאנחנו מעבירים הוא 'עמדי לצד הגבר שלך'. כמובן שלא מדובר בכל הנשים, אלא בנשים שזקוקות לגברים שלהן כדי להגדיר את הזהות שלהן עצמן, שלא יכולות לחיות בלעדיהם. וגברים מהסוג הזה יודעים לאתר את הנשים האלה בשביל הצרכים הפסיכולוגיים שלהם".
ברטון ידעה עוד מילדות מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. "אבא שלי היה עיתונאי והרבה לעבוד מהבית", היא מספרת בשיחת טלפון מביתה שבלונדון. "תמיד נמשכתי לריגוש שהיה בעבודה שלו, לרעיון שהוא יודע דברים לפני כולם. ומכיוון שהוא ידע, גם אנחנו ידענו. מיד כשסיימתי את הלימודים באוניברסיטה התחלתי לכתוב בעיתון מקומי ולמדתי את העבודה מלמטה".
די מהר היא הגיעה למעלה. ככתבת בכירה בכמה מהעיתונים הנקראים ביותר בממלכה - 'דיילי טלגרף', 'דיילי מייל', 'מייל און סאנדיי' - ברטון סיקרה אירועים חשובים וזכתה בהערכה ובפרסים. כתיבת פרוזה, בשלב הזה, לא הייתה על הפרק. "לא היה לי זמן, וגם לא מרחב נפשי פנוי, לשום דבר אחר. הייתי מרוצה מהעבודה שלי והפקתי ממנה הרבה. זה לא שישבתי ליד שולחן הכתיבה וחלמתי על כתיבת ספרים. יש הרבה עיתונאים שמוציאים ספרים תוך כדי העבודה העיתונאית שלהם, אבל אני לא הייתי מסוגלת לדלג בחופשיות בין שני סגנונות כתיבה".
אבל אז, אחרי שיצאה לפנסיה מוקדמת, היא מצאה את עצמה בחדר מלון בקולומבו שבסרי־לנקה, לשם התגלגלה במסגרת פעילות התנדבותית, והחלה להקליד על הלפטופ את הסיפור שהפך ל'האלמנה'. "כעיתונאית התרגלתי לכתוב מאוד קצר וחד. התחלתי לכתוב את הספר באותו סגנון והגעתי כבר לעשרת־אלפים מילים, ואמרתי לעצמי, 'אין לי יותר שום דבר להגיד, הכל כבר בפנים'. ביססתי דמויות וסיטואציות על דברים שהכרתי מהעבודה, אבל הייתי חייבת לתת לעצמי רשות להמציא. זה היה רגע מאוד משחרר. פתאום הבנתי שאני לא חייבת להגביל את עצמי לעובדות, שאני יכולה לשחק במה היה קורה אילו, ובלי להרגיש הגעתי ל־80 אלף מילה".
להפתעתה, הספר הפך לסיפור הצלחה. הוא היה רב־מכר בבריטניה, תורגם ל־30 שפות, קיבל המלצות מסטיבן קינג, הושווה ללהיטים כמו 'נעלמת', וברטון כבר עובדת על ספר המשך.
במוקד עלילת 'האלמנה' (הוצאת פן, ידיעות אחרונות) נמצאת ג'ין טיילור, אישה פסיבית, תלותית, שעולמה מתהפך עליה כשבעלה גלן נעצר בחשד לחטיפה ולרצח של ילדה קטנה שנעלמה מחצר ביתה. ג'ין היא בת דמותה של "האישה השקטה שראיתי פעמים רבות על מדרגות בית המשפט, הרעיה שצפיתי בה מתבוננת במבט אטום בבעלה שנמצא על דוכן העדים", כמו שמנסחת ברטון. על אף שיש ראיות נסיבתיות רבות שקושרות את גלן למקרה, התביעה מתקשה להוכיח את אשמתו והוא יוצא לחופשי. הספר נפתח כמה שנים אחר כך, כשהוא נדרס סמוך לסופמרקט השכונתי.
"רגע אחד הוא עמד לצידי ומירר את חיי בעניין סוג הקורנפלקס שהייתי צריכה לקנות, ומיד אחריו הוא היה מוטל מת על הכביש. חבלות ראש, הם אמרו. על כל פנים, מת. אני פשוט עמדתי שם והתבוננתי. אנשים התרוצצו להביא שמיכות והיה קצת דם על המדרכה. אם כי לא כמות דם גדולה. לו ידע, היה מאושר. הוא לא סבל בלגן מכל סוג שהוא... כולם היו נחמדים וניסו למנוע ממני לראות את הגופה, אבל לא יכולתי לומר להם ששמחתי על כך שהוא איננו עוד. בא הסוף לשטויות שלו".
ב"השטויות שלו" ג'ין מתכוונת להרגל של בעלה לבלות שעות ארוכות מול המחשב - מככב לבדו בעולם של דימויים מיניים ואלימים שבו אין לה דריסת רגל ושבסופו של דבר כנראה שיגר אותו לרצוח ילדה. לצד האלמנה, משולבות ברומן גם נקודות המבט של השוטר שחוקר את הפרשה, של אמה של הילדה שנחטפה ושל העיתונאית קייט ווטרס, שמקווה להשיג - עכשיו כשהבעל החשוד כבר לא בין החיים - ראיון בלעדי חושפני שבו האלמנה תספר הכל.
ברטון אמנם השתדלה לבנות את ווטרס כדמות מורכבת - מניפולטיבית ואמביציוזית מצד אחד; כנה ונאמנה מצד שני - אבל נראה שבשורה התחתונה הספר יאשר לקוראים אמונות קיימות לגבי מקצוע העיתונות והעוסקים בו. בוודאי בבריטניה, שבה התפוצצה לפני כמה שנים פרשת 'ניוז אוף דה וורלד', כשהתגלה כי הצהובון הזמין אלפי האזנות סתר לסלבריטאים, נבחרי ציבור ומשפחות של קורבנות פשע. העיתון נסגר, כמה מבכיריו נעצרו, וראש הממשלה הורה על הקמת ועדת חקירה שתבדוק את התנהלותה של התקשורת הבריטית ואת קשריה עם רשויות שלטוניות.
במובן הזה, 'האלמנה' הוא לא רק מותחן פסיכולוגי אלא גם ספר על היחסים הבעייתיים שבין התקשורת, המשטרה והעדים לפשע. נושא שברטון מכירה מקרוב. כמי שסיקרה כמה מהפרשיות הפליליות הרועשות ביותר בבריטניה - בין השאר את פרשת מדלן מקיין, הילדה שנחטפה במהלך חופשה משפחתית בפורטוגל - ברטון מסכימה שבמקרים רבים לעיתונות יש יותר מדי השפעה על חקירת הפשעים ועל ההליך המשפטי שבעקבותיהן.
"כיסיתי את פרשת מדלן מקיין במשך תקופה ארוכה", אומרת ברטון. "זה היה בזמן הבום הראשון של תקשורת האינטרנט, והעיתונים גילו שסיפורים מסוימים מביאים יותר הקלקות באתרים שלהם. אז הם רצו יותר מהסיפורים האלה, וזה גרם לכך שהכתבות היו פחות ופחות אמינות, נעשו בחופזה ולעיתים קרובות תוך כדי הפרה של כללי האתיקה הבסיסיים. החדשות הפכו לפונקציה של מספר ההקלקות, וזה מסוכן כשהרייטינג הוא מה שקובע את אופי ואת כמות הסיקור".
את מתארת בספר נוהג שבו משלמים הרבה כסף בתמורה לראיון בלעדי. זה לא נראה לך בעייתי?
"ככה זה היה בתקופתי. בגלל שהתחום נעשה כל כך תחרותי, וכולם רצו לקבל את אותם ראיונות בלעדיים עם אותם אנשים - זה מה שעשינו. היינו משלמים ולוקחים את האנשים האלה למקום שקט, בית מלון, כדי להרחיק אותם מכל שאר העיתונאים שצובאים על דלת הדירה. אני מודעת לכך שזו שיטה בעייתית, אבל כולנו נדחפנו אליה. היום המצב מעט שונה. בגלל התקשורת המקוונת כל מושג הבלעדיות השתנה. כולם מקבלים את אותם ראיונות במקביל, וכל הרעיון של 'להיות הראשון' הרבה פחות דומיננטי".
אז קייט ווטרס היא בעצם את?
"ברור שבתור עיתונאית לשעבר אני מכירה את העולם שלה היטב, ולא פעם הייתי במקומות שבהם היא נמצאת בספר, אבל קייט היא לא אדם אחד אלא שילוב של הרבה עיתונאים שהכרתי. היה מאוד מעניין לקבל את התגובות מהקולגות שלי. כולם ניסו לזהות את עצמם בספר. היו הרבה ניחושים. מה שניסיתי זה להראות בצורה ריאליסטית איך עיתונאים עובדים, בלי לעשות לנו הנחות אבל גם בלי להתנצל. להציג עיתונאים כאנשים בשר ודם ולא כסטריאוטיפים".
גם בישראל עיתונאים הם לא פופולריים במיוחד.
"ככה זה ברוב המקומות. פעם התבקשתי על ידי מגזין מסוים להרכיב רשימה של עשרת הספרים הכי טובים על עולם התקשורת. נדהמתי לגלות שכמעט בכל הספרים האלה העיתונאים מוצגים כאנשים הרעים. נשארתי עם 'כל אנשי הנשיא' כספר יוצא דופן שמציג את העיתונות בצורה חיובית. בכל האחרים העיתונאים היו או מגוחכים או פשוט אנשים רעים. זו לא הייתה חבורה נעימה להשתייך אליה".
מאז פרשה לגמלאות, ברטון נוגעת בעיתונות מכיוון אחר לגמרי. כבר כמה שנים היא מתנדבת בארגון בינלאומי שמבקש לחזק את גופי התקשורת במדינות שמטילות מגבלות על חופש העיתונות; מבקרת במדינות כמו זימבבואה, סרי־לנקה, מיאנמר ואריתריאה כדי לעזור לעיתונאים שמנסים לחולל שינוי.
"עיקר העבודה היא חונכות - לסייע לעיתונאים במדינות האלה לפתח מיומנויות מקצועיות למרות הקשיים שהם מתמודדים איתם. בדרך כלל הממשלות לא אוהבות את הפעילות שלנו. אנחנו עובדים גם עם עיתונאים גולים, שנאלצו לעזוב את המדינות שלהם בעקבות דיכוי ורדיפה. אלה אנשים אמיצים, שהסתכנו במאסר, שסבלו עינויים, ועדיין מחויבים למקצוע שלהם ומוכנים לשלם את המחיר. אנחנו עוזרים להם לעשות את זה בגלות, להגיע למקורות אינפורמציה ולמצוא דרכים להפיץ את המידע שהם מגלים. זה פתח פרק חדש לגמרי בחיים שלי".
את מתגעגעת למקצוע? היית בוחרת שוב לעסוק בעיתונות היום?
"קשה לענות על השאלה הזאת. אהבתי להיות עיתונאית. אני גאה בקריירה שלי, ואני עצובה ומוטרדת לנוכח העובדה שהאמון בתקשורת בקרב הציבור הולך ויורד. בגלל מספר קטן של עיתונאים, כמו בפרשת 'ניוז אוף דה וורלד', שעשו מעשים לא אתיים ועברו על החוק, התעשייה כולה הוכתמה. ונכון, חלק מהסיבות שגרמו לנו להיות עיתונאים מלכתחילה - הרצון לתת קול לאנשים, לנסות לחולל שינוי בחברה - אולי כבר לא קיימות. המקצוע השתנת בצורה משמעותית. כולם מרוכזים יותר באמצעי, במדיום, ופחות בתוכן, במה שאנחנו רוצים להגיד.
"אבל העבודה עצמה נשארה מעניינת. החדשות לא מפסיקות להגיע. עיתונאים פשוט עדיין מחפשים את הדרך להתמודד עם הטכנולוגיה המתפתחת והתקשורת המקוונת. כרגע הפתרון שמצאו זה לפרסם עוד ועוד כתבות על קניה ווסט וקים קרדשיאן ולגרום לאנשים להקליק, בתקווה שאחר כך הם יקראו גם את שאר הכתבות שיש לך להציע. זה כמובן לא קורה, אבל אני מאמינה שעם הזמן זה יתאזן. אנשים יגלו מחדש את החשיבות של עיתונות מסורתית, ואנחנו נצליח להחזיר את אמון הקהל שלנו".
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
