הרבי מפינלנד
אם בישראל "הטובים לטיס" על כל המשתמע מכך, אז בפינלנד "הטובים להוראה" על כל המשתמע מכך. אם חפצי חיים אנחנו, ואם אנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו היטב, ויאהבו את מה שהם לומדים, כדאי מאוד שנלמד מפינלנד
מדי בוקר אנו שולחים את הילדים שלנו לבית ספר שתוכנן על ידי רודן גאון, במטרה מוצהרת לדכא את המקוריות והיצירתיות שלהם ולשבור את רוחם. איך אפשר לחלץ אותם ממאסר של 12 שנות לימוד, ללא ניכוי שליש על התנהגות טובה, במוסד שבנוי על פי הדגם הפרוסי של פרידריך הגדול? האם יש דרך אחרת ללמד ולחנך אותם כך שיהיו מוכנים לאתגרי עולם המחר, ואפילו ייהנו מחוויית הלמידה?
ברור לי שהמורים, המנהלים ואנשי משרד החינוך, ובראשם שר החינוך, רוצים לעשות הכל כדי לקדם ולטפח את החשיבה העצמאית ואת כישורי הלמידה של תלמידי ישראל. רוב אנשי מערכת החינוך נמצאים בה כי הם מאמינים במה שהם עושים, ורואים בעבודתם שליחות וייעוד. אבל לעניות דעתי הם לא יצליחו. שלא בידיעתם, המוסד שבו הם עובדים בנוי כך שזה לא יקרה, למרות הרצון הטוב שלהם.
בבתי הספר שלנו השיעור - כל שיעור - נמשך 45 דקות, ומתחיל ונגמר באופן שרירותי, בניגון אלקטרוני מעצבן. למורה אין אפילו אוטונומיה להוסיף עוד עשר דקות אם השיעור זורם והכיתה "עפה" על החומר, או לסיים אותו עשרים דקות לפני הזמן אם היא מזהה שהתלמידים צריכים להתרוצץ כמה דקות בחוץ לפני שיוכלו לחזור ולהקשיב.
הקיבעון, הסטנדרטיזציה וחוסר הגמישות לא מוגבלים לזמני השיעור: אין למורים חופש לבחור את תכני הלימודים, ואפילו לא את הקצב שבו יעבירו אותם. אין להם גם חופש להחליט איך ומתי לבחון את התלמידים, החייבים לעמוד לאורך כל הדרך בסטנדרטים הנאכפים על ידי המערכת, ונבדקים לעתים תכופות, מבחוץ ומגבוה. לא פלא שרוב הילדים שונאים את בית הספר שלהם ומייחלים ליום ולשעה שבה יוכלו לעזוב אותו. לא פלא גם שמורים רבים מרגישים משותקים, שחוקים וכבויים.
האם אפשר אחרת? כן, בהחלט, אם יש לכם המון כסף ושאר רוח, ואתם יכולים להתפנות מכל העיסוקים שלכם ולחנך את ילדיכם בעצמם. אבל אם אתם יכולים – עופו על זה, כי הילדים שלכם יפרחו. סבי המנוח, פרופ' ישעיהו ליבוביץ, לא בילה אפילו יום אחד בחייו כתלמיד בבית ספר. הוא גדל במשפחה משכילה ואמידה, והסבא־רבא שלי מרדכי, עם עוד כמה מורים פרטיים, חינך ולימד אותו מינקותו, יחד עם אחותו נחמה ובני הדודים שלהם. הם למדו בבית, באווירה נינוחה ולא פורמלית, עד שעמדו, בגיל צעיר מאוד ובהצטיינות, בבחינות הבגרות בריגה, ולאחר מכן בברלין.
הפעם הראשונה שישעיהו ליבוביץ ישב בכיתה הייתה באוניברסיטה. לעניות דעתי, חלק חשוב מן היכולות האינטלקטואליות האדירות של האיש הזה, והמקוריות והעצמאות המחשבתית שלו, קשורות לחינוך שקיבל בבית. אבל הן קשורות גם לכך שהוא מעולם לא "זכה" לעבור דרך המגרסה של בית הספר הציבורי, בית ספר שיש לו עד היום, בכל העולם וגם אצלנו, ניחוח פרוסי.
לימוד בבית (home schooling) הופך בהדרגה לאופציה מועדפת על חלק מאנשי האלפיון העליון וקומץ משוגעים לדבר. אבל רובנו, לטוב ולרע, נמשיך לשלוח את הילדים למערכת החינוך הציבורית. המערכת הזאת מקבלת המון כסף: תקציב משרד החינוך הוא יותר מ־45 מיליארד שקל בשנה. לכסף הזה מתווספים תקציבי הרשויות המקומיות, כך שההוצאה הלאומית שלנו על חינוך ציבורי גבוהה מ־60 מיליארד שקל בשנה. זה יותר מתקציב משרד הביטחון, שהוא הגבוה בתקציבי משרדי הממשלה.
ישראל מוציאה על חינוך יותר מ־7% מן התוצר שלה. זה הרבה מאוד, ממש כמו המדינות המובילות ב־OECD כגון דנמרק ודרום קוריאה. למען ההגינות, יש לנו הרבה יותר ילדים מאשר להם (אנחנו אלופי העולם המערבי במספר הילדים למשפחה), ולכן ההוצאה שלנו לכל ילד היא נמוכה יחסית למדינות OECD. אבל לדעתי לא זאת הסיבה להישגים המאכזבים ולאווירה המשמימה בבתי הספר הציבוריים בארץ. זה ה-DNA הפרוסי של המערכת, המתנגש עם חוסר המשמעת והחוצפה הישראלית.
אז מה עושה מי שלא יכול לחנך את ילדיו בעצמו בעזרת מורים פרטיים בבית, כלומר, כמעט כולנו? לדעתי התשובה נמצאת בפינלנד. הארץ הקטנה הזאת בנתה לעצמה תוך שלושים שנה מערכת חינוך ציבורי מופלאה, שכל העולם בא ללמוד ממנה. לדעתי, המודל הפיני המנצח לחינוך ציבורי עזב את פרוסיה וחזר אל מערכת החינוך הציבורי הראשונה בעולם, זאת שייסד הכוהן הגדול יהושע בן גמלא לפני שנרצח בירושלים, ערב החורבן, על ידי קנאי המרד הגדול.
לאורך כמעט אלפיים שנה, וכמעט בכל תפוצות ישראל, כמעט כל הילדים היהודים למדו בקבוצות קטנות ("חדר"), שאותן לימד מורה אחד – המלמד או הרבי. למורה הזה הייתה אוטונומיה כמעט מוחלטת. אף אחד לא אמר לו מתי להוציא את הילדים להפסקה, אף אחד לא בחן את תלמידיו בבחינות סטנדרטיות והשווה את ההישגים שלהם להישגי התלמידים בעיירה הסמוכה, ואף אחד לא עצר אותו כשנתן לתלמידים המצטיינים לרוץ קדימה עם מטלות מעניינות ומאתגרות, והקדיש יותר מזמנו לתלמידים הנחשלים.
אני לא רוצה לעשות אידאליזציה של החדר והרבי. היו ויש לשניהם גם הרבה חסרונות. אני בוודאי לא רוצה לומר שהחינוך החרדי הקנאי של ימינו, זה הנמנע בכוונה תחילה מלימודי ליבה, כלומר, אוטם את חלונות החדר כדי שתלמידיו לא יצליחו לראות מה קורה בעולם, הוא חינוך טוב וראוי. אבל יש לישראל מה ללמוד מן החדר ומן הרבי, ואת השיעור הזה מלמדים היום בפינלנד.
"גורלה של ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה". משפט נהדר זה של דוד בן גוריון הוא לדעתי אחד הנכונים והיפים שנאמרו כאן אי פעם, ויש לו השלכות מרחיקות לכת ומדאיגות על דמותם של המדינה ומנהיגיה היום. אבל לעניות דעתי גורלה של ישראל תלוי לא פחות גם בחינוך שהיא נותנת לילדיה.
אם חפצי חיים אנחנו, ואם אנו רוצים שהילדים שלנו ילמדו היטב, ויאהבו את מה שהם לומדים, כדאי מאוד שנלמד מפינלנד. מערכת החינוך הפינית החדשה, ממש כמו החדר היהודי, עומדת על כתפיהם של המורָה והמורֶה כמנהיגים וכמחנכים בעלי שיעור קומה, שיש להם ראש גדול מאוד ואוטונומיה רבה מאוד.
אם בישראל "הטובים לטיס" על כל המשתמע מכך, אז בפינלנד "הטובים להוראה" על כל המשתמע מכך. כמו בחיל האוויר, מערכת החינוך הפינית בוחרת את הטובים ביותר, משקיעה בהם את נשמתה ואת נשמתם, מתגמלת אותם היטב, ומטפחת את הראש הגדול ואת החשיבה העצמאית והביקורתית שלהם. היא מגדירה להם משימות ויעדים, אבל ברגע שהם באוויר, היא נותנת גיבוי להחלטות העצמאיות שלהם בזמן אמיתי. במילים פשוטות ובוטות, בפינלנד זה סקסי להיות מורה. מורה פיני הוא קצין וג'נטלמן, וגם התוצאות בהתאם.
כדי להגיע ליעד הזה, מערכת החינוך הישראלית תצטרך לשנות את ה-DNA שלה. היא תצטרך להתחיל לתת אמון במורים הטובים ביותר שלה ולתת להם אוטונומיה רבה במקום לחנוק אותם בעודף רגולציה וסטנדרטיזציה, שרק הולכות ומתגברות. היא תצטרך ללמוד ממי שיכול ללמד אותה. אינני בטוח שהמערכת והעומד בראשה מוכנים לזה, אבל זה כדאי לנו: אלפיים שנה, התלמוד והרמב"ם, המהר"ל והגאון מווילנה לא טועים.
לפנייה לכתב/ת 
