'שבוע ויום': שילוב בין קומדיית סטלנים למוות
סרטו של אסף פולונסקי נע בין שכול והומור, מבלי לייצר תובנות מעניינות בדרך. הוא מהנה לצפייה אך חסר בו רגש, בין היתר בגלל ההופעה מלאת השטיקים של שי אביבי. ובכל זאת, קשה שלא להתרשם ממנו
בערך במחציתו של "שבוע ויום" בולטת סצנה וירטואוזית המצולמת בשוט רציף אחד ועוקבת אחר סטלן צעיר שעושה אייר גיטר. זוהי סצנה מוצלחת באמת ובסופה, לפחות בהקרנה שבה נכחתי, נשמעו מחיאות כפיים. כשבאים לחשוב על זה, גם הסרט עצמו, שכתב וביים אסף פולונסקי, רוצה שנמחא לו כפיים. מין מחניף-לצופים שכזה, שנוגע בסוגיות כבדות משקל אבל מחליק בקלילות רבה, אפילו מדי, בגרון.
אין בכך כל פסול, כמובן, אבל קשה לומר שהסרט מייצר תובנות מעניינות. זהו סרט מצחיק, נכון, יש בו סצנות מצוינות והכרעה תסריטאית אחת בחלקו האחרון שהיא לא פחות מהברקה. אבל חסר בו רגש. הסרט כל כך מתענג על האקסצנטריות שבו, והוא מזכיר מהלך על חבל דק שקורא לחבר'ה שמתבוננים בו מלמטה: "סתכלו איך אני לא נופל".
החבל הדק הוא השילוב בין קומדיית סטלנים ושכול. גראס ומוות. ולא סתם מוות, אלא מותו של בחור צעיר, שהיה בנם היחיד של הוריו, ממחלת הסרטן. ואם זה לא מספיק, הסרט נפתח ביום שבו ההורים קמים מהשבעה ועולים על קברו הטרי של בנם, ומלווה אותם במהלכו. זהו אותו יום טעון שבו הם נותרים לבדם זה עם זה ועם האובדן. המצב הגבולי הזה שבין תום ימי האבל והחזל"ש.
"שבוע ויום" (הכותרת מזכירה את שם סרטו של אנגלופולוס "נצח ויום") מציג שני אנשים שכל אחד מהם מתמודד בדרכו שלו עם הטרגדיה. בעוד האם (יבגניה דודינה) מבקשת לשוב לעבודתה כמורה (רק כדי לגלות שמישהו שכח להודיע למורה המחליף), האב (שי אביבי) מתקשה לחזור לעצמו. כבר בתחילת הסרט הוא מסרב לעלות על קברו של בנו בתואנה שעלולים לפרוץ לבית, ובמקום זה נוסע אל ההוספיס שבו היה הבן מאושפז ותובע במפגיע את שמיכת הפיקה שלו שנשכחה שם.
במקומה הוא מוצא שם שקית של גראס רפואי שהייתה שייכת לבנו ומתכוון לעשן אותו – רק שאין לו מושג איך מגלגלים ג'וינט. לשם כך הוא פונה אל בנם הסטלן של השכנים (תומר קפון), שליח במסעדת סושי, ומכאן מתפתחת סדרה של סיטואציות מוזרות ומשעשעות שבמהלכה נבנה הבונדינג הגברי מהסוג המקובל בשלל קומדיות מעשנים.
"שבוע ויום" שהוצג לראשונה במסגרת שבוע המבקרים בפסטיבל קאן השנה, זכה בארבעה פרסים בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים האחרון (בהם לסרט הטוב ביותר), ומועמד לשבעה פרסי אופיר – נדמה יותר כמו סרט אמריקני דובר עברית. פולונסקי, שלמד קולנוע ב-American Film Institute, ממקם אותו בסביבה בלתי מזוהה ומעטר אותו בשירים באנגלית שמבצעת תמר אפק. הסרט ללא ספק מכריז בגדול על פנייתו לשוק האמריקני. זו אולי הסיבה לזרות שאנו חשים כלפי הגיבורים, במיוחד דמות האב שמגלם אביבי, במהלך הסרט. אנחנו לא מכירים אנשים כאלה, מעולם לא פגשנו בהם, וקשה להבין מה מניע את התנהגותם. מדוע הוא מגרש מביתו את השכנים שהחמיצו את השבעה? ומדוע מלכתחילה הם מגיעים רק אחרי שהסתיימה?
"שבוע ויום" הוא סרט מהנה ומלבב. Crowd-pleaser אמיתי. אבל כסרט שעניינו שכול ואובדן הוא מעדיף את האבסורד על פני אמירה כנה. הדברים אמורים במיוחד באב. האם התנהגותו האקסצנטרית נובעת מחוסר מסוגלותו לחזור לשגרה? מהפחד להישאר לבד עם מה שנותר אחרי המוות? מהבית הריק? הסרט רומז שאמנם אפשר שכך הדבר, והוא עושה זאת באמצעות אותה הברקה תסריטאית לקראת סופו שאותה כמובן לא נחשוף. אבל הופעתו של אביבי כל כך נטולת רגש, אוסף של שטיקים המבטאים אי נחת ועצבנות קיומית המוכרים עוד מימי "החמישייה הקאמרית" – עד שהאפשרות הזאת נותרת בגדר תיאוריה בלבד.
דודינה, מצוינת בתפקיד האם המבקשת לחזור לחיים כמה שיותר מהר, כולל אפילו ביקור אצל השיננית, זוכה לסצנה נהדרת בעודה שרועה על כסא הטיפולים – סצנה שמגלמת את ההכרה ההולמת באובדן הנורא. לעומת זאת, סצנה המתרחשת בהוספיס ובה אביבי, קפון וילדה קטנה (אביזר חובה בסרטים מחניפי קהל) מנתחים בפנטומימה את אמה הגוססת, פשוט גורמת לך לרצות להיות במקום אחר בזמן שהיא מרצדת על הבד. שלא לדבר על צמד גורי איזה-מאמי חתולים בחצר ביתם של ההורים האבלים, שמזכירים לך עד כמה גם הסרט הזה רוצה להתכרבל בחיקו החמים של הצופה.
ובכל זאת, קשה שלא להתרשם מהמיומנות שמגלה פולונסקי בכל הקשור לכתיבה ובימוי (התסריט פותח במסגרת חממת התסריטים של ביה"ס סם שפיגל בירושלים). זהו סרט
רהוט היוצא מהסיטואציה הטרגית שבמרכזו למסע הזוי שסופו הבנה שהחיים נמשכים. העובדה שהוא מתחיל ברגע שבו תמה השבעה, שההורים כמעט ואינם מזכירים את בנם המת, ושהעלייה על הקבר נתפסת כעוד מטלה – היא בחירה יפה מאוד שמעידה על רצונו של פולונסקי שלא ליצור עוד מלודרמה משפחתית.
במהלך הצפייה אתה נזכר בסרטו זוכה פרס דקל הזהב של נאני מורטי "חדרו של הבן" (2001) שתיאר אף הוא את התמודדותה של משפחה בורגנית עם מות בנה בתאונת צלילה. אבל במידה מסוימת ישנה עדיפות לסרטו של פולונסקי שאינו הופך, כמו סרטו של מורטי, את ההתמודדות עם המוות לקלישאה אמנותית (אפקטיבית אמנם, ובכל זאת).
לזכותו של "שבוע ויום" עומדת גם הופעתו האנרגטית והמדויקת של קפון ("בני ערובה", "פאודה") כבן השכנים הסטלן. שרון אלכסנדר מפציע וקולע בתפקיד אביו, ואורי גבריאל בהופעת אורח מעניק לסרט כמה מרגעי הרגש שכל כך חסרים בו. בסופו של דבר, "שבוע ויום" הוא סרט נעים לצפייה של יוצר מוכשר, שנורא רוצה לזכות בחיבוק הקהל וקרוב לוודאי גם יצליח.
