מחמיאים לילדים? יש משהו יותר חשוב
מתלבטים אם לומר לילדה שהיא גאונה ולילד שהוא אלוף אמיתי? במקום לזרוק מחמאות לאוויר, עדיף להסתכל עליהם ולהיות שם בשבילם כשהם מראים או מספרים לכם משהו. לפעמים מבט בעיניים והקשבה אמיתית יעניקו את הביטחון שהם צריכים
"הילד שלי מצייר מקסים, הוא ממש צייר מחונן, אבל אני לא אומרת לו את זה, כי אמרו לי שאסור, אז אני משבחת אותו על המאמץ, ועל שילובי הצבעים, אבל לא יותר מזה. אני מפחדת לפגוע ביצירתיות שלו", סיפרה לי אמא לילד בן שמונה, שאכן מצייר באופן מדהים, והוא אכן צייר מחונן.
"את מהממת", קראתי לעבר הבת שלי שהתגלשה לבריכה עם חיוך מאוזן לאוזן. "לא אומרים את זה לילדים", אמרה שכנתי לכיסא נוח, והוסיפה "ועוד את פסיכולוגית, את אמורה לדעת". אז נכון. היא לא מהממת בגלל שהיא התגלשה במגלשה. היא גם לא מחוננת בקפיצות או בדרך לנבחרת ישראל בקפיצות למים. אבל לראות פתאום את התינוקת שלי שגדלה, עולה בלי מצופים ומחליקה לה בשיא הטבעיות למים, שימח אותי. משהו בי קפץ והתלהב. התלהבות פנימית שכזו שהפכה למילים "את מהממת".
האם גרמתי לה נזק? האם עכשיו לא תרצה לעלות על המגלשה הגבוהה יותר, כדי שלא לאכזב אותי? האמת שלא. האמת לאמיתה היא שאחרי שקיבלתי חיבוק חזק ואת התשובה "גם אני אוהבת אותך" היא טיפסה למגלשה הגבוהה. קצת חששה, קצת פחדה. ובסוף גלשה לה למים.
יש דבר כזה שבחים מוגזמים?
אז האם שבח מוגזם גורם לנזק? האם אנו צריכים לשקול מילים לפני שאנחנו משבחים? בשנים האחרונות החל "טרנד" פסיכולוגי שמתייחס לנזקים של שבחים מוגזמים. מחקרם המפורסם של מילר ודואק שהראה כי ילדים שקיבלו שבחים מוגזמים או שבחים על האופי שלהם (אתה מחונן, אתה מעל לבני גילך, הציור שלך מדהים, ממש פיקאסו קטן), פחדו להתמודד עם אתגרים מורכבים, ולאחר השבח נטו לבקש משימה קלה יותר. התנהגות שלא אופיינה ילדים שקיבלו שבחים תואמים לרמת היצירה ושבחים המתייחסים לאיכות היצירה או למאמץ (רואים שהשקעת הרבה מאמץ, כל הכבוד על שילוב הצבעים וכדומה).
אבל, וזהו אבל חשוב מאוד, מחקרי המשך, כמו למשל מחקר של פסיכולוג בשם ברומלמן, שבדקו זאת שוב מצאו כי הדבר נכון רק לילדים עם דימוי עצמי נמוך. כלומר, ילדים עם דימוי עצמי נמוך, נטו לבקש משימה קלה לאחר שקיבלו שבחים מוגזמים, יותר מאשר ילדים עם דימוי עצמי נמוך שקיבלו עידוד. לעומת זאת, ילדים עם דימוי עצמי תקין ביקשו בכל מקרה את המשימה הקשה, ואפילו נטו יותר לבקש אותה לאחר מחמאה מוגזמת (למען הסדר הטוב ישנם הבדלים סמנטיים בין שבחים מוגזמים שניתנו במחקר אחד, לשבחים על מאמץ או על אופי, שניתנו במחקר שני, אלא שעל פי הדוגמאות במאמרים של אותם שבחים ההבדלים הם מינוריים).
כלומר, אם לילד שלך דימוי עצמי תקין. אם הוא ילד שמח, חיובי, מודע לכוחותיו ולקשייו, ויודע כיצד להשתמש בהם כדי לקדם את עצמו, אזי לא משנה איך נשבח אותו. ואם לילד שלך דימוי עצמי נמוך, אז אפשר למתן את השבחים, אבל זה איננו המיקוד. המיקוד צריך להיות בפיתוח דימוי עצמי תקין אצל הילד. וזה כבר נושא לכתבה בפני עצמה. רק ברמז - דימוי עצמי נובע גם מן התגובות של הסביבה אליך, אך בעיקר מן ההצלחות שלך. מן התוצרים, ומחוויית העצמאות, היוזמה וההצלחה. לא משנה באיזה תחום – לימודי, חברתי, ספורטיבי או רגשי.
עוד בערוץ הורים:
- המתנות הכי הזויות שנשים קיבלו אחרי לידה
- מחקר: טיפול במים מסייע בהתפתחות פגים
העיניים מדברות
אז כיצד ניתן להסביר את תוצאות המחקר המקורי? כדי לענות על זה אני רוצה לחזור לאחד הפסיכולוגים החשובים של המאה הקודמת - פרנץ קוהוט. קוהוט דיבר על כך שכאשר אנו מסתכלים על הילד שלנו ומתפעלים ממנו, וזה לא משנה אם אנו מתפעלים מציור יפה ומושקע, מגול בכדורגל או מסתם שיחה משעשעת בין שני ילדים, עצם ההתפעלות שלנו בעצם מהווה מראה עבור הילד. הילד רואה את ההתפעלות בעיניים שלנו, והדבר משתקף אצלו, ובונה לו דימוי עצמי ותחושת ערך. כלומר, השבח האמיתי אינו במילים. הוא במבט. זאת אומרת שהתשובה לשאלה האם לשבח אינה במילים, אלא במבט, בתשומת הלב ובהקדשת הזמן, וההתפעלות חייבת להיות אותנטית כי היא אפשר לזייף מבט.
כשאנחנו מסתכלים על ציור שהילד שלנו צייר, על התעודה שהביא הביתה או על גול שהבקיע, אנחנו צריכים להסתכל. להיות שם באמת. לא בנייד, לא במייל ולא בשום מקום אחר. להיות שנייה אחת או שתיים עם הילד. להתייחס למה שקרה באמת ובתמים. להתלהב באמת. להגיד מה שאנחנו רוצים. כי לא משנה מה נגיד, העיניים מדברות. אם נפטור את הילד במשפט "וואו אתה מחונן" או "כמה מאמצים רבים השקעת" ולא באמת נסתכל, אין שום ערך למחמאה איזו שלא תהיה. ואם אנחנו לא פנויים, נגיד לילד להמתין כמה דקות עד שנתפנה, ובדרך נרוויח גם שיעור בדחיית סיפוקים.
תשאלו, אם כך, איך הילד ילמד שהוא לא מרכז העולם, שהוא לא פיקאסו ולא מסי? אז התשובה לכך היא כמעט טריוואלית. הילד, אם ירצה או לא ירצה, ייתקל בקשיים, בכישלונות ובמפלות. ובמידה והם מבוקרים, ונמצא ליד מבוגר שיתמוך בו (כך שהנפילה לא קשה מדי), הילד ילמד למתן את תחושת הגרנדיוזיות שלו ולהתאזן. ככה גם אנחנו למדנו, ועדיין לומדים יום ביומו.
נחזור למחקר - כאשר הנסיינים נתנו מחמאות מוגזמות או שמתייחסות לילד, הן נתנו אותן מתוך פרוטוקול מחמאות. לא באמת התייחסו לילד (הרי אלו היו ההוראות). לעומת זאת, כאשר הם היו צריכים להתייחס לציור עצמו הם היו חייבים להתייחס לילד (והרי לא יגידו לילד שבח כגון "אילו צבעים יפים השתמשת" כאשר הילד צייר בשחור לבן), כך שיש סיכוי סביר, שההבדל בין הקבוצות הוא לא במילים, אלא בקשר. הקשר עם הילד: קשר עין, קשר פיזי וקשר רגשי. זו מילת המפתח. אז אל דאגה. מותר להגיד, לשבח, להתלהב וחשוב להתפעל. זכרו כי הקשר עם הילד זה המפתח לשבח נכון.
הכותבת היא פסיכולוגית שיקומית מומחית, מרצה ורכזת קורס "המורה החדש", מכללת לוינסקי לחינוך
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ואיך משפרים את היחסים בין האחים? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
