"הסרט הבא יהיה על ההלוויה שלך"
מאיה זינשטיין תיעדה את ארגון אוהדי בית"ר ירושלים, הידוע גם כ"לה פמיליה", בסרטה "טהורה לעד" - ועקבה אחרי תהליך צמיחה של תנועה שחורגת ממגרשי הכדורגל. בהקרנה בפסטיבל טורונטו סיפרה על האיומים שקיבלה בעקבותיו על חייה ועל חיי הוריה: "המשפטים היו מטורפים"
בית"ר ירושלים מעוררת הדים מעבר לגבולות ישראל, כך מתברר. שמה יצא למרחקים, ובעקבותיה הגיע ארצה ג'ף ארבורן, קולנוען בריטי המתגורר באמסטרדם. הדיווחים בתקשורת על הקבוצה הירושלמית שאוהדיה מתכחשים לשחקניה הצ'צ'נים המוסלמים משכו את תשומת לבו. הוא היה שם ביציע בסכנין במשחק האחרון והגורלי של בית"ר באותה עונה, ישב ותכנן איך יצלם את הסרט שלו בעונה הבאה. הוא לא ידע אז שעל הקווים עומדת מאיה זינשטיין עם המצלמה שלה, מתעדת את הרגעים האחרונים במסע המשותף שלה עם הקבוצה. מהקשר שנוצר בין השניים בהמשך יצא הסרט "טהורה לעד", שהוקרן בשבוע שעבר בפסטיבל הקולנוע של טורונטו.
התור הארוך לבכורה הבינלאומית של הסרט, שהוקרן לראשונה במסגרת התחרות התיעודית בפסטיבל ירושלים וישודר בקרוב ב-yes דוקו, הזכיר במשהו את זה המשתרך בכניסה לשערי האצטדיון. בתוך אולם הקולנוע המפגש בין הצופים לאלו שהופיעו על המסך - גרם ללא מעט אנשים בקהל לנוע באי נוחות. ביניהם גם מבקרת מגזין וראייטי, אליסה סיימון, שכתבה: "בפיקחותה, זינשטיין ממקמת את הדיוקן המפתיע של קבוצה ואוהדיה בהקשר סוציו-פוליטי רחב יותר, מה שמאפשר לה להרחיק לכת מעבר למקרה המבחן שלה כדי לבדוק סוגיות כמו גזענות ותרבות כנופיות. הסרט מספק אזהרה למדינות כמו ארצות הברית, בהן פוליטיקאים נכשלו בגינוי שיח של שנאה".
זו לאו דווקא מיומנותה של זינשטיין כמראיינת, גם לא היצירתיות שלה כבמאית שמניעים את הסרט. לא מדובר בהברקה קולנועית, אבל היא אינה צריכה להיות כזאת. "טהורה לעד"' שהתחיל ככתבה טלוויזיונית, אינו מחדש הרבה - בעיקר לא לנו הישראלים - אבל הוא מציג בפנינו תיעוד של הגלגול של ארגון לה פמיליה מהקומץ שביציע לתנועה אגרסיבית ומשמעותית בזירה הספורטיבית, ואת ההשלכות של הגלגול הזה. השלכות שחורגות מקווי המגרש או הפריים של המצלמה.
מעל הבמה זינשטיין סיפרה לקהל איך היא עצמה חוותה את אלימות חברי לה פמיליה, שהגיבו בתקיפות אחרי חשיפה של עשר דקות מהסרט בבריטניה לפני חצי שנה: "זה התחיל במשפטים מצחיקים או לא מצחיקים בפייסבוק, כמו 'הסרט הבא יהיה על ההלוויה שלך'. בנקודה הזאת עדיין חשבתי שזה בסדר, שאלה רק אוהדי כדורגל וזה כלום, אבל אז הגיע מכתב שהיה די מבהיל, כי היה חתום על ידי לה פמיליה, והאדם שכתב את זה ממש איתר אותי. המשפטים היו מטורפים, כמו: 'את לא מכירה אותנו, אוהדי בית"ר, אנחנו ההמונים ואת אחת, ובקרוב תכירי את כוח ההמונים, וחייך יהיו סיוט, אם יהיה לך מזל הם ייגמרו ממש מהר'. הם התחילו להזכיר את אמי, ואני חייבת להגיד שכיוצרת סרטים, זו הנקודה שבה אמרתי לעצמי: 'הלכת רחוק מדי'. כי אני אולי קצת משוגעת, אבל ההורים שלי בהחלט לא צריכים (את זה), זה לא הסיפור שלהם, זה הסיפור שלי".
אבל זה לא רק הסיפור של זינשטיין. "טהורה לעד" הוא גם הסיפור של זאור סדאייב וג'יבראיל קדאייב - שני השחקנים המוסלמים-צ'צ'נים שצורפו לקבוצה על ידי ארקדי גאידמק. הם הגיעו בסך הכל לשחק כדורגל, ומצאו את עצמם במגרש הלא נכון. התהליכים שעברו על בית"ר ירושלים בעונת 2012-13, שבמהלכה ליוותה זינשטיין את הקבוצה, מבצבצים ברוב תפארתם מול המצלמה. חברי לה-פמיליה מתועדים מקללים, מתפרעים, מוחים, מורדים, מחרימים את המשחקים ושורפים את המועדון (ממש כך). בסופו של דבר הם מצליחים לגרש את הנהלת הקבוצה שהעזה להחתים את שני הצ'צ'נים.
סדאייב בן ה-23 וקדאייב בן ה-19 הגיעו לטדי כשחקני חיזוק לבית"ר, אבל קבלת הפנים המאיימת שציפתה להם לא הייתה צפויה. לא עד כדי כך. "טהורה לעד" מראה לנו את תהליך ההתלהטות ההמונית הזו. בראיון לסרט אראל סגל מסביר את התנהגות האוהדים ואומר כי מדובר בקבוצה של אנשים שנמאס להם מהפוליטיקלי קורקט, נמאס להם מהממלכתיות, נמאס להם מהליברליות הישראלית, זו שמאמינה בשוויון ללא הבדלי דת, מין גזע וצבע מדים. לפי דבריו הם מתיימרים להשמיע את הקול האמיתי של הקהל, הייצרי, נטול הרסן, זה שבוקע עמוק מתוך הבטן עם המנונים נחושים, לעתים בוטים ("הקבוצה הכי גזענית במדינה", הם שרים בגאווה), שלטים עם מסרים מזוויעים ("בית"ר טהורה לעד") ודגלים.
ויש בסרט מי שמנסה לפרגן לצ'צ'נים, ומשלם על כך מחיר. המנכ"ל איציק קורנפיין, הקפטן השוער אריאל הרוש – לטובת הקבוצה. כשסדאייב כובש שער לבית"ר הם שמחים וצוהלים, בעוד חברי לה פמיליה נוטשים את היציע במחאה (אירוע מכונן שעליו דווח בכל העולם, והעיר גם את תשומת לבו של ארבורן). האנרגיה האמיתית מאחורי האוהדים הללו בוקעת החוצה. הם תוקפים ישירות את קורנפיין והרוש, מכנים אותם בוגדים. כי מי שמתנגד להלך הרוח שמכתיבים מנהיגי לה פמיליה, הופך מבחינתם לאויב מבית. גיס חמישי. משת"פ.
קורנפיין והרוש הם הגיבורים האמיתיים ב"טהורה לעד". סדאייב וקדאייב סובלים מהתעללות מתמשכת ורק מתפללים לאללה שהעונה תעבור ואיתה הסיוט, והם יוכלו לשוב הביתה בשלום. אבל המנכ"ל והקפטן - בית"ר היא העתיד שלהם, הם אלו שאמורים להוביל אותה. הם נראים כשהם מנסים כמיטב יכולתם, ונתקלים בהתנגדות הקהל, בהובלת ראשי לה פמיליה, שלא ממש פועלים על פי שיקולים קרי רוח. הם ההמון, המספרים לצדם. הם לא צריכים היגיון, הם צריכים להט. ועם הלהט הזה הם מצליחים לגרש את גאידמק ואנשיו, כולל קורנפיין. גם הרוש נבעט החוצה. הסרט מלווה את ההפיכה הזאת, ומראה כיצד אלי טביב שרכש את בית"ר התמסר לתשוקות האוהדים. ההנהלה החדשה הבטיחה שלא יוחתם בעתיד שחקן מוסלמי בקבוצה, ובמקום הרוש מונה לתפקיד הקפטן אופיר קריאף, היחיד מבין השחקנים שהתייצב לצד לה פמיליה נגד חבריו לקבוצה הצ'צ'נים. מדובר במהפכה עממית, בקטן.
התמונה שזינשטיין מציגה ב"טהורה לעד" מטרידה, וזו ככל הנראה מהווה סיבה לגאווה עבור אלו שמופיעים בה. ההתנהגות של האוהדים זהה לדפוס ההתנהגות של ארגונים אחרים באירופה (ב-1987 אנסו אוהדי אודינזה האיטלקית את ראשי הקבוצה לבטל את החוזה שחתמו עם רוני רוזנטל – בגלל היותו יהודי), אבל שיגעון הגדלות שלהם מדאיג.
כאמור, המגרש במקרה הזה אמור לסמן זרמים עכורים בחברה הישראלית. בדבריה על הבמה בטורונטו, זינשטיין הביעה תקווה כי הפעולות האחרונות של משטרת ישראל נגד ארגון לה פמיליה תבלום את הגלישה שלו מהמגרש לרחובות, לזירה הפוליטית. היא עדכנה שגם מי שאיים עליה נעצר, אבל גם אמרה שהמהפכה בבית"ר הגדילה את תאוות הכוח של האוהדים. ב"טהורה לעד" היא עלתה עם המפיק הבריטי שלה להתקפה, אבל עכשיו נאלצת לרדת להגנה.
הסרט "טהורה לעד" ישודר ביס דוקו בחודשים הקרובים.
