מכתב לסרטן שלי: אני לא פוחדת ממך יותר
בגיל 43, באמצע החיים, שרון כהן חלתה בסרטן השד. היא חשבה שמאבק קצר יספיק להכחיד אותו, אבל בחלוף שנה היא יודעת שהסרטן אולי נסוג, אבל לעולם לא יעזוב את גופה. טור אישי על האורח הלא רצוי שפלש לגופה ולחייה
היום לפני שנה גיליתי שפלשת לגופי. גיליתי מאוחר, לא חשבתי שהיה צורך – הייתי בת 43 ולא הייתה היסטוריה משפחתית, וככה סתם בלי הודעה ובלי התראה פשוט התיישבת לך שם בצדי השמאלי. התנחלת והתפתחת, ומאז חיי התהפכו.
במהלך השנה סיכמנו שאארח אותך יפה כמו שאני יודעת ובתום השנה ניפרד ולא נתראה שוב. לאחר מספר חודשים הודעת שטוב לך אצלי, שאתה לא מתכונן לעמוד בהסכם, שאתה נשאר ולא עוזב, אז התחלנו להיאבק.
קראו עוד
צפו: קמפיין מפתיע שמלמד בדיקה עצמית לאיתור סרטן שד
כך נראה סרטן שד: אוסטרלית פרסמה תמונה של השד הנגוע
סרטן השד: החידושים בטיפול - והמיתוסים הכי נפוצים
הסרטן לקח ממני את השליטה על החיים שלי
הקרב התנהל בבית חולים אסותא במחלקה האונקולוגית: אני זוכרת את החומר האדום הרעיל מטפטף לתוכי, שחודר ומחסל את התאים הסרטניים, שמקטין את הגידול ומעלים את הגרורות. אבל הוא חיסל לא רק את הגידול. הוא חיסל את חילוף החומרים שלי, את שמחת החיים שלי, את הפעילות ההורמונלית שלי, את השיער השופע, הגבות והריסים, את היכולת ללכת מרחקים ברגל, את כוח השליטה בחיים שלי, את התמימות והמחשבה שלי שזה לא יקרה.
ותוך כדי הקרבות אני זוכרת את טעם הפירה החם והנימוח שחימם לי את הבטן והנפש, שרק אמא שלי יודעת להכין. אני זוכרת את המבט של שלושת הילדים האבודים שלי שראו אותי מותשת, מפורקת ולא מתפקדת, אבל גם את האהבה, הדאגה והשאלות שלהם, ואת דרך ההתמודדות שכל אחד מהם בחר לעצמו.
אני זוכרת את מאות הדקירות הכואבות, את הניסיונות הכושלים לאתר וריד בשל, זוכרת כמה קר היה לי בטיפולים עם כפפות הקרח, וגם את השמיכה שפרס עלי בחיר לבי המושלם, את החיבוקים, הליטופים ומילות העידוד.
אני זוכרת את הסיפורים של שוקה דינור והבדיחות הפרטיות שרק אנחנו צחקנו מהן, את המסעדות המצוינות בהן פיצינו את עצמינו אחרי כל פגישה עם מומחה.
אני זוכרת את המיטה המזמינה, אליה צללתי בתום הטיפולים לשעות חשוכות וארוכות, ומולה את מקום העבודה שלי ב"רפאל" – העבודה השגרתית והמבורכת, ששמרה על שפיותי, שאילצה אותי לקום, להתלבש, להתאפר ולשחק את המשחק; העבודה שקיבלה אותי בכל מצב, בכל שעה, בזרועות פתוחות, בחיוך של הבנה ובעיקר בדאגה ואהבה.
אני זוכרת איך נשר שיערי המלא והאדום ואת הגוף החלק למשעי. הגוף הזה שאף פעם לא הייתי מרוצה ממנו לחלוטין, והוא בניגוד אליי אהב אותי כל כך והוכיח שהוא יכול על הכל, יכול על הכימותרפיה, יכול על הדקירות, הפלישות והמכונות. היום אני אוהבת אותו ומקבלת אותו כמו שהוא, כי הוא גיבור והוא שרד והוא הגן עליי והוא שלי.
אני זוכרת את החברים שלא ידעו להתמודד והתרחקו ואת אלו שתמכו וחיבקו ואהבו ועודדו והיו איתי כל הזמן, וגם את החברים החדשים שהצטרפו לדרך - שלצערם נמצאים איתי באותה סירה חסרת שליטה.
הבנתי שלעולם לא ניפרד סופית
אני זוכרת שכשכבר לא הייתה לי סבלנות ולא יכולתי עוד - החלטנו שנוסעים ליער השחור עם הילדים. ישבנו במחלקה בחדר מספר 8 ששמור רק לנו, עם הווילון הירקרק שסגרנו אחרינו. צחקנו ובכינו ותכננו את הטיול לגרמניה שהיה מושלם מעבר לכל הצפיות. נסענו לנו בירוק הנצחי הבריא הזה, ראינו מקומות מרהיבים, בילינו, אכלנו ובעיקר נהנינו מאוד.
בתוך כל המערבולת, המאבקים המשיכו: עקבתי, בדקתי, הזרקתי, לקחתי תרופה ביולוגית מאריכת חיים – הצלחתי לצמצם אותך, להחליש אותך, כמעט להעלים – אבל אני יודעת שלא לגמרי, שלעולם לא ניפרד סופית.
כחלק מהמאבק הפרטי שלי, אני נאבקת יחד עם אחרות: שתי בחורות מקסימות שאני מלווה באהבה ובאינטנסיביות דרך פרויקט "לצדך" של עמותת "אחת מתשע" – שכמוני, לעולם לא יהיו בריאות לגמרי, אך הן חזקות ונלחמות על כל יום נוסף.
ואתה, סרטן שלי, למרות שאתה עדיין איתי - אני לא פוחדת ממך יותר, רק מבקשת שתתנהג יפה, שתישן לך בשקט ושלא תקום לערער לי את החיים והשגרה. אני לא שונאת אותך - אני פשוט מעדיפה אותך ככה, עייף ורדום.
לאתר של עמותת "אחת מתשע"
צפו: קמפיין מפתיע המלמד בדיקה עצמית לאיתור סרטן השד:
לפנייה לכתב/ת 
