"המלחמה הגדולה מגיעה, זה ממש בפתח"
מהביקור שלו בישראל ב-2012 אנטון ניוקומב, סולן להקת בריאן ג'ונסטאון מאסקר, זוכר את מה שהרוב זוכרים: אוכל טוב, קהל נהדר ומלחמה אחת שמנעה ממנו לחזור לכאן בזמן "צוק איתן". רגע לפני שהוא חוזר לכבוש את תל אביב, הוא מספר בראיון ל-ynet על המלחמה שבדרך, הצביעות שבחרם על ישראל ולמה לא כדאי לכם לעשות איתו סלפי
אחרי זו האחרונה היה ברור שאנטון ושות' עוד ידרכו על אדמת ארץ הקודש שוב. והם אכן יעשו זאת מחר (ב') כשישובו אל אותה זירת פשע וינסו לשחזר את הקסם. ניוקומב זוכר את הערב ההוא, ואפילו את הראיון ההוא במסחרית הסיקסטיזית הקטנה, ולא רק אותה.
"ביקרתי במקום שלדעתי הגיש אוכל מצרי", הוא אומר בשיחת טלפון מברצלונה, כשמתבקש לשחזר חוויות מארץ הקודש 2012. "אכלתי שם כדורי בשר מבושלים בפיתה. זה כל כך טעים, זה אחד הדברים הכי טובים שאכלתי בחיי". כן, האוכל הישראלי הוא תמיד זה שגונב את ההצגה. הוא והמלחמה, כלומר, וזו למעשה מנעה ממנו ומהלהקה לשוב לכאן בקיץ 2014.
"כן, אבל אם לא יכולים להפסיק להפציץ אנשים...", הוא אומר כשנדרש לשאלת ההופעה ההיא שלא הייתה (להגנתו ייאמר שאף אמן לא בדיוק שש לבקר כאן באותו קיץ). "וגם האנשים בלהקה שלי היו מבוהלים שם, כי הם ראו בטלוויזיה מה שקורה באזור שלכם. היה שם נזק רציני, חבלה. הפציצו ילדים על החוף, תראה מה עשו שם. אז אני מניח שזה הפחיד אותם".
זה באמת היה מפחיד.
"זה לא היה מפחיד, יש לכם כיפת ברזל, בחייך! זה לא מפחיד... תקיפות סכין הן דבר מפחיד יותר, כי אתה לא יודע איזה מטורף יבוא לך עם סכין פתאום. מטורף שיתגנב מאחוריך וישסף לך ולילד שלך את הגרון - זה פאקינ' מפחיד, לא הטילים".
וזה גם קורה עכשיו, למען האמת, ולא רק עם סכינים.
"זה העולם שאנחנו חיים בו. אני מופיע בצרפת, תראה מה קרה שם. ניגנתי במקום ההוא (מועדון הבטקלאן בפריז. ע.פ). אני מנגן באותם מקומות כמו זה שבו ניגנו איגלז אוף דת' מטאל".
אתה פוקח עין מאז בהופעות? בודק הסדרי אבטחה?
"מה לעזאזל אפשר לעשות? זו בעצם המורשת של המלחמה הזו שהם התחילו. זה לא היה ככה פעם. זה התחיל בתקופת החיים שלי, בזמננו. מה תעשה, החיים נמשכים. החברים שלי אומרים 'תסתכל על מה שנהיה מהעולם! אני לא יכול להביא ילד לעולם הזה''. ואני שואל - האם אי פעם היה זמן טוב להביא ילד? אולי גם סבתא שלך חשבה את זה. האם אי פעם היה זמן טוב להביא ילד?".
אני בחיים לא אוכל ללכת לטייל בהרים באפגניסטן, וזה לא היה ככה ב-1975, נניח. הילד שלי לא יוכל לעשות זאת. בשנות ה-70 אנשים היו נוסעים לשם, ההיפים המסוממים היו הולכים לשם. לפני 15 שנה חשבתי לעצמי ' זה לא יהיה ממש מגניב אם תהיה לך דירה בעיר העתיקה בדמשק, ברחוב בן כמה אלפי שנים?'. זה מטורף. אבל זה בחיים לא יקרה כבר, אתה מבין?"
ובכל זאת אתה מגיע לישראל.
"יש לי תפיסת עולם שונה. באופן ספציפי אין סיבה עבורי להחרים מקום אחד כי כל העולם הזה הוא אותו דבר. כשלהקה לא מגיעה לישראל או מחרימה אותה, אבל מופיעה בארצות הברית - זה שיא הצביעות. מי שעושה דבר כזה יכול ללכת לעזאזל. כי אין הבדל בין מקום אחד לשני, אין פאקינ' הבדל".
אתה גר כבר כמה שנים בברלין. אתה מוצא את החיים בברלין רגועים יותר?
"כן, אבל דברים משתנים. אנשים צריכים להתחיל לאגור דברים כמו אוכל ומים, כי החרא הולך לקרות עוד מעט. אנחנו נכיר עולם אחר מאוד בקרוב. זה מגיע, המלחמה הגדולה מגיעה, זה ממש בפתח".
תתכוננו, יש מלחמה בדרך. "It Girl"
בריאן ג'ונסטאון מאסקר הוקמה ב-1990 בסן פרנסיסקו, במה שעיתונאי מוזיקה אוהבים להגדיר כ"גל הסיקסטיז ריבייבל". את החשיפה המשמעותית הראשונה העניק להם הסרט הדוקומנטרי "Dig!" שהקביל בינם לבין להקת האחות (החורגת, אם נדייק) הדנדי וורהולז. התמה של הדוקו המצוין ההוא הייתה ברורה: הדנדיז הם כשמם - חבורת גנדרנים חמודה, מפונפנת וקלה לעיכול, שזוכה בעקבות כך לחיבוק תקשורתי. האמן האמיתי בסיפור הוא אנטון, אבל הוא לא זוכה להצלחה מסחרית – פשוט כי הוא בלתי ניתן לאילוף. ניוקומב הוצג שם (ולא מעט באשמתו) ככוכב רוק בועט (לעתים באנשים מהקהל), אדם לא יציב שהורס לעצמו כל סיכוי להצלחה, על אף שמוזיקלית הוא בגדר גאון.
על הסרט ההוא כבר דיברנו בפעם הקודמת ובאמת שאין טעם לחזור אליו היום, בטח כשהלהקה שהוא מוביל (תוך שינויים מבניים רבים, יש לציין) שרדה את מבחן הזמן. בתעשיית מוזיקה בה הלייבל כבר מזמן לא מולך ולחברת התקליטים כמעט ואין משמעות, ניוקומב היה חלוץ DIY. איש שגישת ה-"עשה זאת בעצמך" שלו הביאה אותו לבנות במשך שני עשורים בסיס מעריצים יציב ולשחרר עד היום למעלה מ-14 אלבומי אולפן. בשנים מסוימות הוא עשה זאת בקצב מבהיל, וגם היום, כשהוא בן 49 הוא ממלא אולמות בכל העולם - אם בראונדהאוס בלונדון או בבארבי תל אביב.
אני לא חושב שבניינטיז מישהו היה נותן לכם 26 שנים. לא נראה היה שתשרדו.
"כי אני לא מוותר, זה מה שאני אוהב לעשות. זה די פשוט".
כן, אבל גם השינויים בתעשייה עזרו לכם. אתה לא צריך להיות ביונסה היום.
"זה מה שעובד בשבילי. הגישה שלי הייתה – תנו לי את הכסף לבנות סטודיו. אני אבנה אולפן ואקליט לכם טונה של אלבומים עם מלא אנשים. אני אמרתי - 'אני המפיק. אני הלייבל'".
אתה מסתכל על BJM כלהקה או שזה פרויקט שלך? כל כך הרבה אנשים עברו שם.
"אני מסתכל על זה כאל פרויקט. זה מבלבל אנשים, כי כשהם חושבים על להקה הם חושבים על עוגת יומולדת עם הדמויות של ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו עליה. עם מוצרים שאתה יכול להדפיס על גבי מטהר אוויר או גרביים. אני בטוח שבק, למשל, ניגן עם יותר אנשים ממני, אבל הוא קורא לפרויקט שלו בק ולשלי אני קורא בריאן ג'ונסטאון מאסקר. אני לא מעוניין למכור אותי כפרסונה".
.jpg "בק. גם הוא בסך הכל פרויקט (צילום: gettyimages)")
"כן, אבל אתה יודע, לפעמים זה יכול להיות ממש בודד. זה מאוד קשה כי אני לא יכול להסתובב במקומות שאני מגיע אליהם. אני לא מתעניין בתרבות הסלפי המחורבנת הזו ואנשים לא יודעים איך להגיב לזה. אני לא מצליח להתחבר עם מי שמתייחס אלי כאל חיה זומבית. אפילו חיות לא מתנהגות כאלה. הם תוקפים אותך כמו חיות בבת אחת ואז אני בורח. אני הולך מכאן. לפעמים קורה ש-20 אנשים באים אלי, והם דוחפים אחד את השני. זה הדבר הכי גרוע בעולם. זו תרבות חדשה והיא נוראית. אני לא יכול לדבר עם אנשים במשך שבועות, כי התרבות כל כך השתנתה. למה שמישהו ירצה לשים בפייסבוק שלו תמונה שבה אני עומד לידו ונראה מוטרד?"
לא מזמן קראתי שאתה באמת לא אוהב את סגנון החיים הרוסקטארי, אפילו לא את ההגדרה. זה מעניין, כי אפילו השם של הלהקה מנציח כוכב רוק (שם הלהקה מורכב משילוב בין חבר הרולינג סטונס המנוח, בריאן ג'ונס, לבין מנהיג כת "מקדש האמונה" ג'ים ג'ונס).
"כן. וגם ג'ים ג'ונס היה בעצם רוקסטאר. היו לו כל האלמנטים, מהאופן בו הקהל שלו היה מקבל אותו ועד משקפי הטייסים. אבל בריאן ג'ונס היה הרבה יותר גדול מהחבר'ה האחרים בסטונס. הוא היה הכי אופנתי שם, מכוניות יפות, בגדים יפים. אבל הוא גם התעניין בכל סוג של מוזיקה, ברמה אמיתית. אז מבחוץ אנשים אמרו לי 'אתה משתמש בשם שלו', אבל אני חושב יותר על זה שהוא ידע לנגן גם על צ'לו וסיטאר. הכל תלוי בפרספקטיבה שלך, אני מניח".
אנטי רוקסטאר. "Nevertheless"
בפעם הקודמת נתתם כאן הופעה של שלוש שעות. זה היה כי נהניתם?
"אנחנו מנגנים שלוש שעות בכל הופעה בימים אלה. וזה כי אני אוהב לנגן לפני אנשים. כשאני מנגן שעה אני מרגיש שמשהו לא בסדר, וגם אחרי שעתיים אני מרגיש שאני מפספס משהו. וזה כיף להסתכל על השעון אחרי שלוש שעות ולא להבין לאן כל הזמן הזה עבר. זה קסם".
הסטנדרט היום הוא שעה וחצי. סיה נתנה פה הופעה של שעה לא מזמן.
"זה ממש מצחיק, כי עבורי - אם אתה הולך לפסטיבל גדול כמו גלסטנברי או חרא כזה, אז ההד ליינרים, הלהקה הגדולה, תגנן במשך שעה. אתם משלם 290 פאונד לסופשבוע! ואז הם יגידו לך - זו הופעה לפסטיבל, בהופעה שלנו אנחנו מנגנים 75 דקות, ואז הם מנגנים לך עוד שלושה שירים. זה ממש מעצבן אותי לראות להקות שיש להן שלושה הרכבי חימום. מה אתם עושים? הקלטתם איזה שישה אלבומים, למה שלא תנגנו אותם? אתם אפילו לא צריכים את הלהקות האלה. אני לא מאמין שהם עוזרים לאנשים מטוב לבם. זה הסוכן שמנסה להכניס כמה שיותר אנשים בערב".
איך בכלל משאירים קהל מרוכז ומושקע רגשית בהופעה במשך כל כך הרבה זמן?
"לפעמים יהיה איזה עיתונאי אידיוט שיכתוב שאנשים השתעממו ועזבו וזה בולשיט. אני מבין שאם יש הופעה באמצע השבוע אנשים הולכים כי הם צריכים לעבוד בבוקר, אבל זה לא אומר שאנשים צריכים לרדת עלי. אבל הרוב נשארים וזה מסוג הדברים שקורים מעצמם. אנשים לא הולכים הביתה, אז לא אכפת לי".
