רגע האמת: כשהילד נשכב על הרצפה וצורח
אם הילד בוכה או מתעצבן על כל דבר, יש לו מסר שהוא מנסה להעביר לכם. אז למה הוא מתנהג ככה ואיך אפשר לשנות את ההתנהגות שלו ולתת לו הרגשה שהוא נחוץ ואהוב?
מי מאיתנו ההורים לא מכיר את תחושת חוסר האונים כשהילד נשכב על הרצפה, צורח ו"עושה לנו בושות" לפני כולם? או שהוא זורק אוכל מהצלחת או לא רוצה ללכת להתקלח? הרי לא נעים לילדינו כשאנו כועסים עליהם או מענישים אותם אז למה הם בעצם ממשיכים?
הורים רבים מתקשים להבין את הקשר בין ההתנהגות המפריעה של הילד לתחושה העצמית שלו. מפאת חוסר נסיונו ובדרכו המוטעית הוא מנסה להעביר להורים את המסר: "אני זקוק לכם", "אני רוצה להרגיש שייך". עד כמה שקשה להבין זאת, מבחינתו גם כעסים וצעקות נותנים לו תשומת לב מצד ההורים וגורמים לו להרגיש משמעותי.
הילד הוא יצור אנושי השואף למצוא את מקומו בחברה, והמשפחה היא הקבוצה החברתית הראשונה שלו. למעשה אין ילדים "רעים" או "קשים", יש ילדים שמחפשים להרגיש שייכים למשפחתם. כל ילד רוצה להשתייך דרך תרומה ושיתוף פעולה, כאשר הילד לא מצליח בדרכים מועילות להגיע למטרת ההשתייכות ויש לו ספק בשייכות, הוא יפתח התנהגויות מפריעות על מנת להרגיש משמעותי ושייך.
הוא עלול לבחור בהתנהגויות מפריעות כגון: הצקה לאחיו, התקפי זעם, מאבקי כוח עם ההורים, נקמנות, ייאוש וכו'. אלו הדרכים היחידות שהוא מכיר בכדי לנסות להשתייך. על אף ששפתו דלה ואין ביכולתו לקלוט את המופשט הוא לא מפסיק לתרגל, להתנסות בחוויות ולבדוק גבולות ואת יכולתיו: הוא גורר כיסא, מרים קופסה גדולה ממנו או מטפס על השיש במטבח.
עוד בערוץ הורים:
- מחמיאים לילדים? יש משהו יותר חשוב
- הרופאים נגד ה"רעש" שעורר התמ"ל החדש: "עדיף הנקה"
- המתנות הכי הזויות שנשים קיבלו אחרי לידה
נסיונותיו נתקלים לא פעם בתגובות ההורים שמייאשות אותו: "אסור, זה מסוכן", "אתה קטן, אתה לא יכול להרים את זה", "אתה תשבור את זה", "אתה תפצע את עצמך" וכו'. ישנם הורים שאינם מודעים לסקרנות של הילד ולצורך שלו להכיר את הסביבה ולהשתלב בה, ומגיבים בשיטות ענישה המדכאות את הצורך הבסיסי שלו ללמוד את הסביבה ואף להועיל לה.
כתוצאה מכך נוזפים בו, הוא נכנס לחדרו, ולמעשה הוא אינו מצליח להבין את הקשר בין מעשיו לבין תגובת הוריו. לפי תפיסתו הוא רואה שמונעים ממנו את האפשרות להשתלב ולהיות שותף במשפחה. מתקבלת אצלו תמונה שהוריו ואחיו יכולים לעשות את מה שמונעים ממנו לעשות משום שהוא קטן, חלש ומפריע. חשיבותה של תרומת הילד למשפחה נותנת לו תחושה שהוא רצוי, חשוב ואהוב ומאפשרת לו להתפנות למשימה העומדת בפניו - משימת הגדילה וההתפתחות.
שלושה דברים שיעזרו לנו ליצור אצל ילדינו תחושת השתייכות: תחילה נזכור כי כל ילד זקוק לתחושת הא.נ.י:
1. אהוב - אהבה ללא תנאי. יש להעביר לילדכם את התחושה שאתם אוהבים אותו ומקבלים אותו ללא תנאים, וללא קשר להתנהגותו, רק מעצם היותו ילדכם.
2. נחוץ - הרגשה של תרומה ומועילות. יש לתת לילדכם הזדמנויות לחוש תורם ומועיל, לדוגמה: ניתן לתת לילד לסייע במיון כביסה לצבעים, לערוך שולחן לארוחה, לסדר את החדר ומשחקיו ,לתפעל את הילד במידה ויש תינוק/ת נוספ/ת בבית לעזור להביא את הבקבוק. על מנת לחזק את תחושת השייכות של ילדכם הוא צריך להרגיש תורם ומועיל.
3. יכול - להקפיד להקדיש זמן לכל ילד בנפרד. ילד שמקבל התייחסות אישית מהוריו, ההתנהגויות השליליות שלו נעלמות.
אז מה עלינו לעשות כהורים? להגביר את תחושת השייכות של הילד בתוך המשפחה ולהיות מודעים לעובדה שלהתייחסות שלנו להתנהגות הילד ישנה השפעה מכרעת על תפיסת השייכות שלו. יש לשים לב לתווית שאנו שמים על הילדים שלנו: ביישן, עצלן, מלאך, נודניק, בכיין שובב וכד'. זו עלולה להיות נבואה המגשימה את עצמה שלא תאפשר לילדינו את החירות לצאת משם. הפסיקו עם התוויות והרחיבו את הסתכלותכם על הילד. התבוננו בילדיכם בחיוב והתעלמו עד כמה שאפשר מההתנהגויות המפריעות שלו.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ואיך זה ייראה בצורה מעשית? נכבד את הילד שלנו, נקבל אותו בדיוק כמו שהוא, נתייחס אליו מתוך שוויון והבנה, נשתף אותו בחוויות היומיות שלנו, בזכרונות הילדות שלנו וגם בכשלונות, תוך כדי העברת מסר חיובי, לדוגמה: הפעם העוגיות נשרפו לי, למדתי מטעות זו ובפעם הבאה אשים לב יותר לזמן.
כאשר ההורה משתף את הילד הוא מהווה מודל לחיקוי עבורו. הילד ירגיש פתוח לשתף את הוריו במידה ונכשל ויבין שיוכל להתמודד עם כשלונות כפי שהוריו שיתפו אותו.
נתמקד בדברים החיוביים שבו, נקבל אותו ללא תנאי ונאפשר לו לתרום ולעשות כפי יכולתו. ואז? לילד תהיה תחושה טובה של ערך עצמי. יש להניח שהילד ירצה להיות חלק מן המשפחה והחברה, ישתף פעולה, יהיה לו אכפת מהסובבים אותו והיחסים במשפחה יהיו טובים יותר.
הכותבת בעלת M.A בייעוץ משפחתי וזוגי ומנחת הורים
לפנייה לכתב/ת 
