הישמרו לנפשותיכם: ליקויים באבטחת גני הילדים
כתבת "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" ביקרה ב-21 גני ילדים ונכנסה לרובם עם אקדח דמה. השומר שרק הסתכל, הפעוטה שנכנסה לבדה, האם החשדנית והשערים הפתוחים לרווחה. כך מופקרים נוהלי האבטחה
אנחנו מפקידים שם את ילדינו מדי בוקר, בטוחים שזה המקום המוגן ביותר עבורם. גני ילדים מסודרים, שמנוהלים על ידי עיריות, עם הגננות המקצועיות והליווי הפדגוגי של משרד החינוך. יש רק בעיה אחת קטנה: לחלק גדול מהם, כל מי שרוצה יכול להיכנס. זה יכול להיות חלילה מפגע פוטנציאלי או כל אדם אחר שמהווה סכנה לשלומם של הילדים. לגננות, כמובן, אין יד בכך. גם אחרי רפורמת הסייעות, כל אחת מהן עדיין צריכה לפקוח עין על הרבה מאוד ילדים. והאבטחה, ובכן, מתברר שהיא אינה קיימת או אינה יעילה.
על פי הנהלים, אין חובה להציב שומר בפתחו של כל גן ילדים, בניגוד לבתי ספר למשל. עם זאת, שערי הגנים אמורים להיות נעולים - כפי שראינו במודיעין - ורק להורים יש את הקוד לפתוח אותם בשעות ההגעה או האיסוף. בשאר הזמן, רק הגננות יכולות לפתוח מבפנים. בפועל, ברוב הערים הנוהל הזה אינו עובד, אולי משום שרק לאחרונה הועברה האחריות על הביטחון בגני הילדים ממשרד החינוך למשטרה.
שעת בוקר מוקדמת, אני פוסעת ברחובות העיר ראשון-לציון, על כתפיי תיק שחור גדול ובתוכו מונח אקדח שנראה די אמיתי. כולם ממהרים בשעה זו. מכוניות צופרות, אוטובוסים פולטים עשן. ילדי בית ספר עומדים במעברי חציה בקבוצות וממתינים שחבריהם ממשמרות הזהב יאפשרו להם לחצות.
אני מתקרבת למתחם גנים באחד הרחובות בעיר, שבו יש שלושה גנים לגילים שונים. על כיסא פלסטיק בפתח השער יושב המאבטח. אני עוברת לידו, מעיפה מבט לראות אם יגיד לי משהו, יעצור וישאל מה מעשיי כאן. אני בלי ילד ולא ממש נראית קשורה, עם התיק הגדול והחצאית הארוכה. שום יחס. אני נכנסת פנימה, מתקדמת בשביל. עוברת גן אחד, נכנסת למתחם של הגן השני, עוברת לגן השלישי, מקיפה את החצר, מציצה בחלונות. כלום.
הגננות עסוקות בקבלת הילדים וילדה מתקדמת לשער. "באת לגן לבד?" אני שואלת אותה. היא מהנהנת בגאווה: "אחותי שמה אותי בשער והלכה לבית ספר". אני עוזרת לה לתלות את התיק במקום המיועד לכך ופותחת עבורה את דלת הגן. "יום נעים מתוקה", אני אומרת. לו רציתי, יכולתי לשכנע אותה לצאת איתי. אולי בכל זאת לא מומלץ לשלוח ילדים לגן לבדם, גם אם הם נראים לכם גדולים מספיק. אני לוקחת את התיק ופונה ליציאה, הפעם בהליכה איטית יותר. מביטה לכל הכיוונים, נעצרת, מתעדת. גם הפעם השומר מעיף מבט לכיווני.
ברוב הגנים העירוניים בישראל אין אבטחה של שומר, רק במתחמי גנים שבהם לומדים ילדים רבים יותר ישנה אבטחה, אך גם באלה הכניסה הייתה קלה ופשוטה. אף אחד לא עצר ולא שאל. כך זה התנהל גם בביתר עילית ובחולון. בכל המקומות שבהם ביקרנו השומר לא היה בתוך ביתן השמירה. לרוב לא מצאנו אותו בכלל באזור. בחולון, למשל, הוא היה עסוק בשיחה ערה עם חבר בצד השני של הכביש. נכנסתי, תיעדתי, יצאתי ועדיין הוא היה עם גבו לשער הכניסה הפתוח לרווחה.
בחזרה לראשון-לציון. אני ממהרת לגן ברחוב הסמוך. בפתח עומד בחור גבוה שמחלק לילדים דפי פרסום - זה בכלל מותר, הדבר הזה? - ואני עוברת בשער הפתוח, סורקת את החצר ומציצה בחלונות. אין כאן שומר, ואין מי שיבדוק מי נכנס ומי יוצא, ולצורך מה.
על השער של גן אחר בעיר יש שלט שמכריז על נוהלי הפתיחה: "על פי הנחיות משרד החינוך ועיריית ראשל"צ, ועל מנת לשמור על ביטחון הילדים - להלן שעות פתיחת השער... השער ייפתח רק בשעות הרשומות". נשמע מעודד, אבל על פי השלט השער היה אמור להיות סגור כעת, והוא לגמרי פתוח. אני נכנסת, משוטטת בחצר, ואין מי שיעיר.
בגנים בחולון יש את אותן הנחיות בדיוק: שער נעול ושעות פתיחה מסוימות. באחד הגנים אכן מצאתי שער נעול בשעות המיועדות, אבל אז הורה מתקרב עם ילדה, לוחץ על האינטרקום, נשמע זמזום והשער נפתח. הילדה רצה פנימה ואני יחד איתה.
לבת-ים הגענו גם בשעות האיסוף. הורים וילדים ישבו על הספסל, ממתינים לגננת שתפתח את השער. אני ממתינה יחד איתם. אימא אחת מביטה בי ארוכות ופונה אליי: "אימא של מי את?" "של אף אחד", אני משיבה. היא תוקעת בי מבט מופתע, ואנחנו מוסיפות להמתין. עוד הורים מתאספים. הסייעת פותחת את השער ונכנסת פנימה. ילדים והורים יוצאים ונכנסים, אני נכנסת איתם מסתובבת בין הילדים ויוצאת.
בביתר עילית מצאתי שני גנים עם מאבטח בכניסה. סליחה, עם ביתן למאבטח אך בלי המאבטח. אחד מהם חזר אחרי מספר דקות, השני כלל לא היה. בכל הגנים הצלחנו להיכנס ממש עד לדלת הגן ובמקרים מסוימים אפילו לפתוח אותה. איש לא היה שם, ובחלק מהמקומות גם לא היה קוד לכניסה.
"האמת שאנחנו לא מקפידות לנעול מיד", מודה שרה, גננת מירושלים. "השער אמור להיות פתוח עד שמונה וחצי בבוקר והורים תמיד מאחרים, אז מה זה משנה אם הוא פתוח עד 9:00? זה קשה כל רגע לקום לפתוח באינטרקום. לרוב אנחנו סוגרות רק אחרי ארוחת בוקר כשהילדים יוצאים לחצר".
גם נעמי, גננת בקריית-אתא, לא מתרגשת. "אני גננת, לא מאבטחת. לא עשיתי צבא ואין לי רישיון נשק. נראה לך שאם חלילה מחבל יבוא אני יכולה לעשות משהו מולו? יש לחצן מצוקה אבל בינינו, מי יספיק להגיע אלינו? ברור שהייתי רגועה יותר אם היה שומר בכניסה. הסייעת חייבת לעשות סריקה כל בוקר, זה נראה לך תפקיד הגיוני לבחורה צעירה? לנו אין דרך להגן על הילדים אם חס ושלום מישהו ינסה".
עדי, גננת מירושלים, סיכמה: "אנחנו במדינת ישראל. בתקופת הפיגועים הגבירו טיפה את האבטחה, ובחודשים האחרונים היא פחתה שוב. לנו, הגננות, אין מה לעשות. כמו תמיד, ברור שאם לא יקרה אסון, ואנחנו מתפללות שזה לא יקרה אצלנו ולא יקרה בכלל, לא יהיה שינוי".
צדיקים בסדום
השלטים על שערי הגנים בשכונת הר חומה בירושלים מבקשים מההורים לגלות ערנות בכניסה וביציאה. "למען ביטחון ילדיכם אנא ודאו כי שער הגן ננעל בכניסתכם ובצאתכם", נכתב שם. "אין לאפשר לאדם זר להיכנס איתכם". אני מחכה לשעת האיסוף, כשגננות הצהרון בדיוק מגיעות ואני נכנסת פנימה יחד איתן.
לאחר כמה דקות של סיור חופשי בין הגנים ובחצרות, ללא הפרעה, אני מגלה שאולי להיכנס לא הייתה בעיה, אבל נרדמתי בשמירה. אני נעולה בתוך הגן. אני ממתינה ליד ארגז החול להזדמנות לצאת. אחת הדלתות נפתחת וגננת מציצה. "מה הקוד של שער הכניסה?" אני לוקחת הימור ומתכוננת לחקירות. "תלחצי על כל הכפתורים בשורה האמצעית", היא עונה. אני מתקדמת לשער ומסבירה לגברת שממתינה בשער על מה להקיש. יצאתי.
אני חוצה את הכביש לגן ממול. הילדים כאן כולם בצהרון וההורים לא אמורים לקחת אותם בקרוב. אני מהססת לרגע ולוחצת בפעמון האינטרקום. זמזום נשמע, הדלת נפתחת ואני נכנסת. בראש כבר מנסחת תירוצים לשאלות הצפויות מה אני עושה שם, אבל התברר שאין בזה כל צורך. אמנם הגננות פתחו לי מבפנים, אבל לא טרחו לבדוק למי הן פותחות.
בעיר מודיעין המצב היה טוב יותר. בשניים מתוך שלושת מתחמי הגנים השער היה נעול, עם קוד, והגננות פותחות רק למי שהן מכירות. במתחם השלישי, השער היה פתוח אבל לא רחוק ממנו פיטרל מאבטח מטעם העירייה, שמסתובב בין הגנים עד לשעה שבה כל הילדים כבר אמורים להיות בגן, ואחר כך שוב בשעות האיסוף.
בסך הכול ביקרתי ב-21 גנים, ברובם איש אינו יודע שהייתי בפנים והסתובבתי באין מפריע. בחלקם היה קשה יותר להיכנס, אך עם זאת עדיין הצלחתי. אגב, אם צרת רבים חצי נחמה היא: בין גן אחד למשנהו נכנסתי לקניונים שונים בחולון, בבת-ים ובירושלים. בכולם פתחו את התיק שלי, ולא שמו לב לאקדח שהונח שם באין מפריע. אבל זה כבר סיפור אחר.
הכתבה פורסמה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
