הסרט שמנסה לסלול את דרכו מפרשיית אונס - לאוסקר
15 שנה אחרי שהבמאי נייט פארקר זוכה מהאשמה באונס, סרטו הראשון "The Birth of Nation" לא יורד מהכותרות, ולא רק בגלל האלימות הבוטה שהוא מציג כלפי שחורים ולבנים. נראה שצפוי לו מסלול דומה לזה שעבר הילד הדחוי של הוליווד - מל גיבסון
תור ארוך, מאוד ארוך, השתרך אמש (א') בדרך להקרנת הסרט "הולדתה של אומה" ("The Birth of Nation") ברוי תומסון הול – אולם גדול, מאוד גדול, במרכז העיר טורונטו. יותר מ-2,500 בעלי כרטיסים בני מזל עמדו שם לאורך יותר מארבעה בלוקים כדי לצפות בסרט המדובר ביותר בפסטיבל הקולנוע של טורונטו. לא, זו לא הייתה הקרנת הבכורה. זו התרחשה אי אז בתחילת השנה בפסטיבל סאנדנס. זו אפילו לא הייתה ההקרנה הראשונה בפסטיבל – שתיים כאלה כבר התקיימו בסוף השבוע, והסתיימו בסטנדינג אוביישן לבמאי נייט פארקר שנוכח בהן. אז מה הטריק? איך דרמה היסטורית צנועה, נטולת כוכבים ולא מסחרית במיוחד, מושכת כל כך הרבה תשומת לב? אפשר להגיד שזה בגלל האיכויות הקולנועיות שלה, או אולי בגלל העיסוק באפרו-אמריקנים (נושא חם במיוחד בארצות הברית). אבל קאט דה בולשיט. הסיבה האמיתית נובעת מפרשת האונס בה הואשם פארקר, וצפה מחדש 15 שנים אחרי – רגע לפני פתיחת הפסטיבל.
העמדה המשוערת של מפיקי ויחצ"ני חברת ההפצה של "הולדתה של אומה" פוקס סרצ'לייט היא שמדובר בצרה צרורה לקידום הסרט לקראת יציאתו בעוד חודש. אבל האמת היא שהפרשה העגומה הזו הפכה את פארקר האלמוני ואת סרטו הראשון לעניין מרכזי העומד על סדר היום של עיתונאי הקולנוע האמריקנים ובכל העולם, וגם בקהל הרחב שקורא את הדיווחים שלהם. אי אפשר להימלט מזה. כולם מחכים למוצא פיו של פארקר, גם בטורונטו. אם בעבר הוא ניסה להתנצל באופן פומבי על מעלליו כסטודנט באוניברסיטת פן סטייט ב-1999, בתקווה לזכות במחילה ולהמשיך הלאה, היום הטקטיקה השתנתה. בעצת צוות החירום שגובש לקראת יציאת הסרט, הוא כופה על עצמו שתיקה ומתעקש להפריד בין ענייניו האישיים לסרט שיצר. כמובן, זה לא ממש עובד.
על פי כתב האישום בדיונים שנערכו ב-2001, פארקר קיים יחסי מין בהסכמה עם סטודנטית בשם ג'ניפר בביתו. על פי העדויות היא הייתה שיכורה על סף אובדן הכרה. על פי החשד פארקר ניצל זאת כדי להזמין לחדר את חברו ג'ין סלסטין, שאנס אותה. במשפט שנערך שנתיים לאחר מכן, פארקר זוכה מכל אשמה בעוד שסלסטין הורשע בתקיפה מינית. ערעור בתיק הביא למשפט חוזר בו סלסטין נמצא זכאי לאחר שג'ניפר סירבה לשוב ולהעיד. מקורביה סיפרו כי לאחר מכן היא שקעה בדיכאון ולא הצליחה לשקם את חייה. ב-2012 התאבדה. פארקר מסר בתגובה כי הגילוי על מותה גרם לו "לעצב עמוק".
במסיבת העיתונאים המתוחה שקדמה להקרנה, היה מי שניסה את מזלו בהשגת התייחסות מפי פארקר בנוגע למקרה. "זו לא הבמה שלי. אני בהחלט לא רוצה לחטוף אותה עם החיים הפרטיים שלי", אמר. לפני כן, במהלך מפגשים אינטימיים עם מספר מצומצם של כתבים, הוא קטע ראיון עם עיתונאי קנדי שהתעקש לשאול על המקרה. פוקס סרצ'לייט, שרכשו את הסרט בסכום של 17.5 מיליון דולר - הגדול ביותר אי פעם לסרט עצמאי בפסטיבל סאנדנס - מנסים להגן על ההשקעה שלהם. זה עניין בעייתי להלך על התפר בין הבמאי שהואשם באונס ב-1999, לבין קידום הסרט. אבל בינינו, הצרה הזו היא גם ברכה יחצ"נית. גם אם לא יודו בכך. לחברי האקדמיה אולי קצת יצבוט בלב להכריע לטובת "Birth of a Nation" בדרך לאוסקר, אבל כמו שזה נראה עכשיו, החשיפה התקשורתית הנרחבת – וכידוע אין דבר כזה פרסום רע - תקדם את ההצלחה הקופתית. ואם הקהל יסלח, גם המצפון של המצביעים יהיה נקי.
ההצלחה של הסרט, אפשר להניח, די מובטחת. אבל הקריירה של פארקר בצרות. זה ברור. במאי ושחקן – מוכשר ומצליח ככל שיהיה – לא יכול לצפות לפרגון מצד האולפנים הגדולים והשמרניים, של הוליווד. בית המשפט אמנם מצא אותו זכאי ב-2001, אולם ההצפה מחדש של המקרה, שבו הורשע חברו ז'אן סלסטין (שהוא תסריטאי שותף ל"הולדתה של אומה") באונס הנערה, לא מבשרת טובות לפארקר. התאבדותה ב-2012 לא מוסיפה לו נקודות זכות. ייתכן שסרטו הראשון כבמאי יסמן את שיאו היצירתי, בלי הרבה אפשרויות להתקדם מפה והלאה. נסיבות שליליות שכאלה יכולות להרוס קריירה. תראו מה קרה למל גיבסון אחרי ההתבטאויות האנטישמיות וההקלטות שלו מאיים על אשתו לשעבר. הוא לא ישב בכלא, אבל במשך עשר שנים הודר מהוליווד.
נקודות ההשקה בין פארקר לגיבסון לא מתמצות בענייניהם המשפטיים. מבחינה יצירתית, "הולדתה של אומה" מזכיר מאוד את החזון של הבמאי האוסטרלי הוותיק, שגם הוא בכלל התחיל כשחקן. הדרמה התקופתית הזו גדושה באלימות קשה. מזעזעת. יש בה תמהיל של זוועות יצריות מהסוג של "אפוקליפטו", מרד הירואי מהסוג של "לב אמיץ" וגם סיפור של גאולה מדממת מלווה בפסוקים מהמקרא כמו ב"הפסיון של ישו". בפוקס סרצ'לייט ישמחו להצלחה דומה לעיבוד השנוי במחלוקת של גיבסון לסיפורו של מחולל הנצרות, שנחשב עד היום לסרט העצמאי המצליח ביותר בקופות.
במקרה של "הולדתה של אומה" אנחנו מתלווים לגיבור נאט טרנר (בגילומו של פארקר) מילדותו ועד מותו במרד העבדים שהוביל במחוז סאות'המפטון בווירג'יניה ב-1831 – שלושים שנה לפני מלחמת האזרחים האמריקנית. המרד עצמו, שארך כשתי יממות בלבד לפני שדוכא ביד קשה, מוצג כמרחץ דמים שבו טובחים העבדים האפריקאים בבעלי האחוזות ללא רחם. חלק זה ממלא את הרבע האחרון של הסרט. הבעיה העיקרית שלו נובעת מחציו הראשון שבו מנסה פארקר להצדיק את האלימות הקשה שתוצג לאחר מכן. הוא עושה זאת באמצעות מחוות אלימות לא פחות של הלבנים, ניצול והשפלה, המון סבל וגם לא מעט מניפולציות מלודרמטיות.
האלימות הבוטה עשויה להרתיע צופים רבים, אחרים דווקא יפיגו מכך הנאה או לפחות עניין מיוחד נוכח הדרמה האיטית המתפתחת בחלקו הראשון של הסרט. אבל מראות הזוועה הללו נראים כמו גחמה אמנותית של פארקר שאינה מולחמת טוב כל כך לסיפור המכביד – מבחינת החזון שלו הבמאי רחוק מאוד מזה של סטיב מקווין עם "12 שנים של עבדות" שלו. גם המיומנות הדרמטית של פארקר כשחקן ראשי אינה משתווה לזו מלאת הרגש של צ'ואיטל אג'יפור. אין פה שמות בולטים כמו מייקל פאסבנדר, בנדיקט קאמברבאץ' ובראד פיט שעמדו לרשות מקווין. לצד פארקר והאמר מככבים אז'ה נעמי קינג (בתפקיד אהובתו של נאט טרנר), קולמן דומינגו, דווייט הנרי, גבריאל יוניון, ג'קי ארל היילי ופנלופה אן מילר. מה שכן, בסוף צפוי פורקן קצר טווח – בדמות הנקמה הגדולה, בדומה לזו שאיתה באנו על סיפוקנו ב"ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו. רק בלי הבדיחות.
"הולדתה של אומה" מתכתב עם היצירה הנודעת של חלוץ הקולנוע די.וו. גריפית'ס "הולדת אומה" מ-1915, אשר הדהדה בעיקר את פועלם של אנשי הקלו קלוקס קלן. אבל פארקר כאמור הוא בעיקר מל גיבסון. שחור. או לפעמים דווקא בצבע כחול שנמרח על פניו של טרנר הילד, ממש כמו אלו של וויליאם וואלאס, מנהיג המרד הסקוטי ב"לב אמיץ". גם שם הייתה המון אלימות, אבל מוצדקת. גם בסרט ההוא מ-1995 הלבבות שתתו דם, וגם המון רגשנות. ומי יודע? אולי גם פארקר, כמו גיבסון, יעשה זאת כל הדרך אל האוסקר. בגלל רוח התקופה, בגלל הקמפיין לאפליה מתקנת בהוליווד, וגם אולי, רק אולי, בגלל הבעיות של פארקר, שהן אולי קללה עבורו, אבל יהפכו לברכה עבור סרטו.
