"תאג"ד": חובשים מרגשים
התסריט של הסדרה היומית "תאג"ד" אולי לא מתוחכם, אבל קל להזדהות עם הדמויות שלה ועם הסיטואציה הצה"לית שהיא מתארת - מחלוקת אישורי ב' לחיילות יפות ועד חובשים שמצילים פצועים בשטח
בניגוד לקולנוע, שחגג בעשורים האחרונים על כל מה שקשור לצה"ל ומכל הזוויות שלו, החל מהווי בסיסי, מצוקות הכיבוש, טראומות מלחמה ונפילה בשבי, הטלוויזיה מצדה לא ממש עטה על אחד מעמודי התווך של החברה הישראלית, התקציב הממשלתי והמנטליות המקומית, להלן הצבא שיש לו עם. "טירונות" שעלתה לפני 15 שנה עדיין נחשבת לקאנון של הסדרות הצה"ליות, "מילואים" שהמשיכה אותה עלתה לפני עשור וכמוה גם "מ.ק. 22", שעשתה משהו דומה מכיוון הקומדיה. ברור שהיו סדרות מוסד ויחידות מסתערבים ושאר מיתולוגיות, אבל את ההווי של החייל הפשוט בכור ההיתוך החברתי הבוער ביותר של ישראל, הטלוויזיה לא טרחה להנכיח על המסך.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"פרצופה של המדינה": בחזרה לסרטי המתיחות של יהודה ברקן
"מה זה השטויות האלה": עדי אשכנזי השתנתה, התוכנית - לא
תומר קפון ("פאודה") יגלם את החובש הגדודי שיהווה את ציר העלילה, אבל כמו בדרמה יומית מספר הדמויות היא אינסופי, ובהתאם לבסיס צהל"י הטרוגני הוא מכסה את כל המגזרים: רוסי (מקרר), אתיופי, חובש כיפה סרוגה, ערסים ובני טובים (זהירות, חלקם צעד מקלישאה). הזדהות היא מילת המפתח, ומרגישים שרובין היה שם, זה מתבטא בתסריט ובדיאלוגים הריאליסטיים. זה מאפשר גם להווי בסיסי שכל מי שבילה שתי דקות בצה"ל יודע כמה הוא עלול להיות משמים, להרגיש כמו הדבר האמיתי.
כשיוצר מביא את אזור המחיה שלו הוא יודע גם כמה זמן להישאר בסצנה ואיך להימלט ממנה רגע לפני שהיא מתחילה להירדם. הוא מצליח לתמרן את הגיבורים שלו לכל מיני סוגים של סצנות – רגע אחד הם גונבים מצה"ל תרופות שפג תוקפן ומוכרים אותן לבדואים, רגע אחרי הם מטפלים בחייל פצוע בשטח (היוש פאלפ פיקשן). רגע אחד הם מחלקים אישורי ב' לחיילות יפות כדי שיתחמקו מתורנות מטבח, רגע מאוחר יותר הם בסיטואציה – חיילים בני 20 מטפלים באזרחים פצועי פיגוע ירי.
התסריט של "תאג"ד" אולי לא מתוחכם, הדיאלוגים לא מנוסחים או מבריקים במיוחד, אבל היא בכל זאת מצליחה להעביר איזו אותנטיות, בטח יחסית לדרמה יומית שמעצם היותה לא בדיוק זוכה לליטוש יתר ולתקציבים גבוהים פר פרק. אבל עם פיזור נכון של העלילה והיכרות עמוקה עם הרקע, רובין מונע מהדמויות שלו להיקלע לשדה האש של הקלישאות מחד או של שליחי האמירה הפוליטית מאידך, ומונע מהם להפוך לקדושים. מרגשים כן, אבל לא על אנושיים, אלא אנשים צעירים שנקלעו לסיטואציה בלתי אפשרית. בין כל אלה תפגשו גם את המשולש הרומנטי הבלתי נמנע, את מאבקי הכוח הצהליים ואת הפרשייה התת-קרקעית שתיחשף, אבל אם "תאג"ד" תמשיך בשפה הנוכחית יש לה סיכוי לבלוט כדרמה אותנטית ולייצר את משאת נפשם של ערוצי הנישה - הבאזז. אם לא, תמיד יהיה לנו "ספיחס".
