"לא לנשום": בין התרחשות סבירה למטורללת
סרטו של פדרו אלברז יודע ללחוץ על המקומות הנכונים ולהכניס את הצופים למצוקה רגשית - על ידי יצירת מתח באמצעות דמות שסובלת מנכות, אך איננה חסרת ישע בכלל. הסרט מהלך על התפר שבין מתח לאימה, בין ההגיוני לקיצוני - והכל בתוך חלל מצומצם מאוד
"לא לנשום" ("Don't Breathe") הוא מותחן דל תקציב שבקלות יכול היה להפוך לעוד סותם חורים בערוצי הכבלים הנידחים. הרעיון שבבסיס עלילתו - שלושה צעירים פורצים לבית בו נמצא גבר עיוור שרחוק מלהיות חסר ישע – היה עלול, בידיו של במאי נטול כישרון, להגיע לידי מיצוי זמן רב לפני אורך של פיצ'ר.
אך פדרו אלברז יודע איך לסובב את הברגים באיטיות, ולהכניס את הצופים למצוקה הרגשית שאליה הם כמהים בבואם לסרט מתח. המעבר של אלברז מבימוי סרטים קצרים באורוגוואי לתעשייה ההוליוודית התרחש בזכות סרט מדע בדיוני קצר בשם "התקף פאניקה!" (2009). הסרט, שאורכו חמש דקות והוא מציג רובוטים ענקיים המחריבים את מונטווידאו, עלה ליוטיוב ומשך את תשומת ליבם של האנשים הנכונים. "מוות אכזרי" (2013), הפיצ'ר הראשון שהוא ביים, היה רימייק ברוטאלי ואינטנסיבי לקומדיית הזוועה של סם ריימי (המשמש כאחד המפיקים בסרט הנוכחי). "לא לנשום" הוא צעד נוסף קדימה עבור אלברז.
העלילה מתרחשת בדטרויט, העיר שבעבר הייתה מרכז משגשג של תעשיית הרכב האמריקאית, וכיום אזורים בה חרבים ונטושים. טריטוריה שמהווה הן את המניע להשגת הכסף שיאפשר לברוח משם, והן דימוי לאופיו המוסרי של העולם בו מתרחשת העלילה. הגיבורים הם שלושה צעירים - רוקי (ג'יין לוי), מאני (דניאל זוואטו) ואלכס (דילן מינט). אביו של אלכס הוא הבעלים של חברת אבטחה, אלכס גונב את המידע שיאפשר לחבורה לפרוץ לבתים. בין שלוש הדמויות מתקיים מתח מעמדי (אלכס מגיע ממעמד בינוני גבוה ביחס לשני חבריו), ויש מתח רומנטי – רוקי ומאני הם זוג, אך ברור לכולם כי אלכס מאוהב בה.
רוקי היא הכוח המניע בחבורה. מעשי השוד יאפשרו לה להגשים את חלומה - לצאת מהבית בו היא ואחותה הקטנה חיות עם אמן המזניחה ובעלה החדש. רוקי מתמרנת את אלכס ומשכנעת אותו להשתתף במעשה השוד המתוכנן בביתו של "האדם העיוור" (סטיבן לאנג), שוד שלאחריו הוא מוזמן להצטרף אליה ואל מאני במעבר לחוף המערבי.
ביקורות קולנוע נוספות:
"האדם העיוור" נחשב ליעד אטרקטיבי בזכות המידע לפיו הוא מסתיר בביתו מאות אלפי דולרים. המקור לכסף הוא פיצוי שאותו קיבל ממשפחה עשירה שהבת שלה הרגה בתאונת דרכים את ילדתו. למרות שקורבן השוד הוא עיוור, ויותר מכך - התעוור במהלך שירותו הצבאי, הדבר אינו מרתיע מבחינה מוסרית את רוקי ואת מאני. האפשרות שאדם בעל ניסיון צבאי יכול להיות אתגר משמעותי לא נלקחה בחשבון.
אין זו הפעם הראשונה בה סיטואציית מתח נבנית באמצעות דמות הסובלת מנכות. מתח הוא תוצר של פער בין מה שדמות יודעת למה שהיא צריכה לדעת. את הנכות ניתן לתרגם לחיסרון וליתרון של אחת הדמויות בהשגת מידע זה, וביכולת להציגו או למנוע אותו מהצופים. דוגמא מובהקת הוא "בודדה באפלה" (1967) שבו אודרי הפבורן היא עיוורת שמתמודדת בחלקו האחרון של הסרט עם רוצח שחודר לדירתה.
ב"לא לנשום" יש היפוך מפתיע ביחס ל"בודדה באפלה", כאשר "הקורבן" העיוור מתגלה כמאוד רחוק מלהיות חסר ישע. גם אם הדמויות הצעירות אינן מופת מוסרי, וגם אם האדם מולו הן עומדות הוא בבחינת קורבן משולש (של הפשע, של עיוורונו ושל מות בתו), הסרט ממקם את הצופים בעמדת ההזדהות הרגשית עם הפורצים והפחד מפני "הקורבן".
יש אתגר לא מבוטל ביצירת מתח אפקטיבי בטריטוריה מצומצמת. "לא לנשום" מהדהד שני מודלים רלוונטיים. הראשון, הוא סרטו של דיוויד פינצ'ר "החדר" (2002) שפרץ דרך בהצגה של מרחב באמצעות תנועות מצלמה מורכבות ו"בלתי אפשריות" הנעזרות באפקטים דיגיטליים. אמנם הסרט הנוכחי נופל מכל בחינה (תסריט, משחק, בימוי) מסרטו של פינצ'ר, אך גם הוא מפגין יכולת מרשימה ביצירה של חווית מיקום ותנועה במרחב עבור הצופים.
המודל השני הם סרטיו של מלך האימה העכשווי ג'יימס וואן (סדרת "הרוע שבפנים" ו"לזמן את הרוע"), והיכולת המופגנת בהם ליצור התרחשות מותחת ומפחידה שמתקיימת, רובה ככולה, בתוך חלל מצומצם של בית. המודל הזה רלוונטי ל"לא לנשום" שגם פועל על קו הגבול שבין מתח ואימה.
מה בדיוק מוביל את הסרט למחוזות אלו? את זה, כמובן, לא ניתן לחשוף. ניתן לומר שהעלילה נעה למקומות קיצוניים, וכמו הצפרדע שלא שמה לב כי היא מתבשלת במים שמתחממים באיטיות - כך מתבצע בסרט המעבר בין סבירות עלילתית להתרחשויות קיצוניות מטורללות. המהלך ההדרגתי נותן ביסוס ריאליסטי מבחינה פסיכולוגית למה שיקרה, ועדיין יספק את חובבי הז'אנר בהתרחשויות הלא סבירות שיוצגו בו.
