קווין ואדם למברט בפארק: ההצגה נמשכה, וזה היה לגמרי לא רע
הערב המיוזע בפארק הציע להמוני ישראלים גירסה משונה מעט של קווין האגדית. המופע, שנע בין המוחצנות והקול המוגבל של אדם למברט לבין סולו הגיטרה המוכר של מיי, חידד את החלל הגדול שהותיר אחריו מנהיג הלהקה, פרדי מרקיורי. למרות שהלהיטים לא ממש נשמעים אותו הדבר בלעדיו, אי אפשר היה שלא להיסחף עם המוזיקה
כ-55 אלף איש הגיעו הערב (ב') לפארק הירקון, לחזות בפלא שהוא קווין בהופעה חיה. כלומר, שאריות קווין ואדם למברט, שזה הדבר הכי קרוב לדבר האמיתי כרגע. בערך. תחשבו כמה היו באים לו היה זה פרדי על בימת הפארק.
לא שהוא נעדר לגמרי מביקורו הראשון בישראל של ההרכב שפעם הוביל. מרקיורי היה שם בתל אביב, לפחות ברוחו: ברגעים בהם הוקרן על מסכי הענק, משלים בקולו הגדול והחד פעמי קטעי שירה לא שלמים ונראה בקטעי ארכיון שונים מהווי הלהקה. נוכחותו מורגשת כאן בחלקים רבים בערב, בעיקר בהעדרה. כמו נוכח נפקד, כמו כאב פנטום.
"Seven Seas Of Rhye" ו-"Keep Yourself Alive" הם יופי של שירים, באמת שאין בהם כל רע, אבל הם מיועדים ליודעי דבר ועניין וניכר שהקהל הרב שגדש את הפארק (שסביר להניח שרובו הגיע על סמך אהבה ללהיטים הגדולים, בעיקר) פשוט לא הצליח להתרומם איתם יותר מדי. אפילו "stone cold crazy" לא ממש הציל את המצב והקשה על עשרות האלפים לשקוע רגשית.
ואז הגיעו "Fat Bottomed Girls" (בגרסת הופעה ארוכה) ו-"Don't Stop Me Now" ומכאן כבר היה נראה שהעסק משתפר. "Killer Queen", וההקדמה בה תפעל למברט מניפה במיומנות מרשימה ולחש כמה פאקינג חם, היה גם הוא רגע נחמד והטאץ׳ של ברכת ה"לחיים", "ערב טוב" ו"תודה רבה" בעברית בסופו, עשה רבות עבור קהל שכמהה למחוות כאלה.
על העדר איכויות הפרפורמנס של המקור - ובואו נודה בזה - כמה אנשים באמת ניחנו בכאלו? - הוא מפצה בחיוך כובש, קול לא רע, גם אם לא עמוק מספיק, חוש הומור ציני וכבוד שניכר שהוא באמת רוחש לשירים אותם הוא מבצע. למברט הוא רוק סטאר, לפחות במראה ובאופן בו הוא סוחב את עצמו על במה. זו לא אשמתו שאלו שהקדימו אותו הציבו סטנדרטים גבוהים מדי. הקול שלו, אגב, מזכיר יותר את של רוברט פלאנט מאשר את של מרקיורי, כך שגם אם לד זפלין אי פעם יזדקקו לסולן מחליף יש להם למי לפנות.
גם הרגע בו טיילר מקדיש את "Under Pressure" לחבר אחר שהלך, כשתמונה של דיוויד בואי מוקרנת ממעל היה מחווה יפה, בטח כשמדובר בשיר שהיה שלו לא פחות משהיה שלהם. פחות מרגשים, אפילו מעט מייבשים, היו סולואי הגיטרה הארוכים שעם כל הכבוד לתצוגת הלייזרים הפסיכדלית, יכלו גם להיות קצרים ומתומצתים יותר. לא בטוח גם שהם היו צריכים להתגלגל ולהפוך ל״הבנה נגילה״ בו הסתיימו, גם אם המחשבה מאחורי המחווה הייתה יפה. טוב שלא הרבה אחריהם הגיע גם "Tie Your Mama Down" כדי להרים חזרה.
כן, לא מעט אנשים נהנו אתמול בפארק, בעיקר מסיבות נוסטלגיות. קשה להאשים אותם - שהרי קווין היא מסוג הלהקות שישראלים אהבו, אוהבים וכנראה שתמיד יאהבו. רוב רוכשי הכרטיסים רק רצו מישהו לשיר איתו המנונים שמלווים אותם שנים - אבל ברדיו. קשה להאשים אותם על שנהנו, באותה מידה שקשה לשפוט הופעה של קווין ב-2016 - פשוט משום שמדובר בחיה אחרת לגמרי מזו המקורית, שהתבססה בראש ובראשונה על הכריזמה הבלתי נתפסת של המוביל אותה.
זו הנחמה שבשירים שעושה את העבודה. לנחמה ולרצון יש ביקוש אדיר בכל ימות השנה, בטח לקלאסיקות כמו "Radio Ga Ga" שמגיח בסוף, "We Will Rock You" ו-"We Are The Champions" המתבקשים. ועם כזה ביקוש אפשר להבין את מיי וטיילור על שהחליטו לספק את ההיצע, להחליף את הגלגל ולהמשיך לנסוע קדימה. אתם יודעים, שואו מאסט גו און. גם אם מדובר קצת בהצגה.
