משחקי החיקוי: המעריצים שחושבים שהם קורט קוביין או נירוונה
מהמתופף שמנגן פרל ג'אם בחדר ורוד, דרך "נובמבר ריין" שנראה כמו חגיגת דובוני אכפת לי, ועד הבחור ששר בדיוק כמו קורט קוביין - 25 שנה עברו מאז שיצאו האלבומים האייקוניים של פרל ג'אם, נירוונה וגאנז אנד רוזס, אבל מי ששומרים עליהם רעננים עד היום הם המעריצים, שמבצעים גרסאות (מיוחדות...) משלהם
רצה הגורל והחודשים אוגוסט-ספטמבר של 1991 היו משמעותיים במיוחד עבור צעירי דור הניינטיז. ב-27 באוגוסט חגג יום הולדת האלבום "Ten", שהציג לעולם לראשונה את פרל ג'אם. פחות מחודש לאחר מכן, ב-24 בספטמבר, ראה אור "Nevermind" של נירוונה. שבוע ימים קודם לכן, ב-17 בחודש, גאנז אנד רוזס שחררו את שני חלקי "Use Your Illusion". וכבודם של האלבומים הללו במקומם מונח.
אבל מי שהעלו את האלבומים הללו למעמד האייקוני שלהם, ואלו ששומרים עליהם כנכסי צאן ברזל גם היום, הם המאזינים. חובבי מוזיקה מדורות שונים, שאהבתם לשירי פסקול תחילת הניינטיז (וחיבתם של שלל עורכי רדיו וכתבי תרבות) הותירו אותם בתודעה גם היום. "חיקוי הוא החנופה הכי טובה", יש שאומרים, וחקיינים קיימים ברשת בכמויות בלתי נתפשות.
אז במקום לדבר שוב על שלושת אלבומי המופת לרגל 25 שנים לצאתם, החלטנו להציג את הצד של המעריצים - או ליתר דיוק את הטבח שהם מבצעי בקלאסיקות האהובות עליהם. לרוב זה דווקא משעשע, לרגעים זה פשוט איום, אבל הכל נולד מאהבה ענקית ומחסור עמוק במודעות עצמית.
לא חסרים כוכבי ריאליטי-שירה שבחרו לבצע שירים של אושיות רוק ניינטיז, אבל יש מי שלוקח את זה רחוק יוצר ממש כמו הבחור מהווידאו שלפניכם, שהצליח להרשים את צוות השופטים עם ביצועים די מדויקים ל-"Come As You Are", "Rape Me" ו-"Smells Like Teen Spirit". מצד אחד מדובר בחקיין מוצלח, עד רמת התוספות, שניכר שהאזין שעות ל-"Nevermind". ומצד שני - עדיין חקיין. לא נראה שזה הפריע לחברי פאנל השופטים, שמגיבים בהתלהבות למניירות המועתקות ולהעדר המקוריות המוחלט של המוזיקאי שלפניהם.
לתלמידים החביבים מהווידאו שלפניכם יש המון רצון טוב וכוונה, ומעט מאוד חוש קצב. סרטונים כאלה מעלים את התהייה האם עדיף חיקוי מדויק או חיקוי מזעזע. חייב להיות אמצע איפשהו.
וייתכן שהאמצע נמצא ממש כאן, עם ביצוע חמוד למדי של "In Bloom". החליפה שלובש הבחור כאן היא קריצה ברורה לקליפ שליווה את השיר הזה, ומניירות התיפוף והנקישה על הגיטרה מוסיפות שיק דיויד ברוזאי לכל הקוביין הזה.
וזה כבר פשוט חילול הקודש. זה לא שהשירים של נירוונה הם עניין לשימור שאסור לגעת בו, אבל יש דרך וצורה. וזו, ללא ספק, לא הדרך הנכונה לעשות זאת. במה שלא ניתן להגדיר אלא כטבח מוזיקלי, זוכה "Come As You Are" לביצוע עמוס מניירות של ווקליסטיות פופ מזן האדל, פלוס פאתוס מינוס אמינות. בשלב מסוים זה נראה כאילו האישה מאחורי הקול מנסה להוסיף לכל העסק מימד פתייני, וזה היה יכול להיות מצחיק אלמלא הגיטריסט שלה היה נראה כאילו הוא משתעשע במחשבות של הרג עצמי. היי, לפחות משהו צריך להזכיר את קוביין פה.
ממיילי סיירוס של היום אפשר עוד לקבל מחוות לנירוונה - בעיקר כי הן מסתדרות איכשהו עם תדמית הנערה הפרועה שהיא מטפחת מ-2013. אבל כשהקאבר הדי נורא שבווידאו הבא בוצע, השנה הייתה 2011 ומיילי עוד הייתה האנה מונטנה של דיסני. ועל כן, ההגשה שלה מוגזמת, תנועות הריקוד שלה מטופשות וכל העסק מרגיש כמו גרסת הפלסטיק של כל מה שקוביין רצה לייצג.
ומנירוונה היישר לפרל ג'אם, ממש כמו בכל אוסף "אלטרנטיבי" מהניינטיז. חבורת הגברים הקשוחה מהווידאו מעניקה כאן פרשנות מעניינת לשיר קטן של אדי ושות', פנינה מוצפנת נדירה בשם "ג'רמי" משהו, ומוכיחה שאין שירים כבדים מדי מכדי לשיר אותם תחת שמי קיץ בהירים. לגבי המילים? ובכן, גם כאן יש אי דיוקים קלים - כמו "Mommy, We don't care", נניח.
למה להסתפק בג'רמי כשאפשר להתעלל גם ב-"Even Flow"? למה, באמת, שאל את עצמו גם המתופף מהסרטון, שהוכיח שלפעמים צריך לא יותר מעמדת תופים כדי לחרב יצירה. הוא לא כל כך נורא, למען האמת, כמו שהוא לוקה במחלות של מתופפים מתחילים (שלום לכם, מעברים מוגזמים). אבל מה שבאמת תמוה פה, הוא הלוקיישן המסתורי בו צולם התרגול הזה (חדר של אחות, אולי?). במילים אחרות - הגולגולת הזו של מטאליקה לא עובדת על אף אחד! אנחנו רואים שכל החדר צבוע בוורוד, ובואו נגיד שגם מראת הסינדרלה לא בדיוק זועקת דיכאון אובדני סיאטלי.
עצרו הכל, אנחנו בנוכחות גדולה. או סלבס. או שאריות נו-מטאל או ראפ מטאל שפשוט מסרבות לגווע (או לבוא לישראל). כמובן שהכוונה כאן היא ללימפ ביזקיט, שעדיין מתחזקת בסיס מעריצים נאמן. וכאות תודה מעלה מדי פעם סולן הלהקה, פרד דרסט, מעריץ בר מזל לבמה ומאפשר לו לבצע שיר לבחירתו, כשחברי הביזקיט מלווים אותו. באופן משעשע, המעריץ בחר כאן דווקא בשיר של פרל ג'אם, וזה בערך הדבר המשעשע היחיד פה. תגובת הקהל למשמע הזוועתון לא משתמעת לשתי פנים.
"You Could Be Mine" נחשב לאחד השירים הטובים של גאנז אנד רוזס. והנה פרט טריוויה עבורכם - יש חברים בלהקה שחושבים שהוא התאים יותר לאלבום הבכורה, "Appetite For Destruction". כך או כך, גם הוא קיבל גרסת כיסוי, והיות שהוא נמנה עם השירים הבולטים ב-"השתמש באשליה שלך" הוא קביל לרשימה זו. ורק לרשימה זו.
"נובמבר ריין" נחשבה לאחת הבלדות הגדולות של אותו עשור מהולל, ונעים לגלות שגם הדורות שאחרי מצאו בה יופי. ואז החליטו לחרב אותה. כאן תוכלו לראות תוצאת המפגש בין שלל קולות לא מפותחים שרים בלדת רוק כשכל העסק מרגיש סכריני כמו פרק של "גלי". כן, התכנית ההיא שהפכה אפילו את האפל שבשירים לחגיגת דובוני אכפת לי.
הבחור הבא הוא ללא ספק ממתק אמיתי. יכולות ווקאליות דווקא יש שם, אבל זה מסתכם בעיקר באלו. מי מכם שהתחבר לאינטרפרטציה שלו לאותו "You Could Be Mine" מלפני שני סרטונים, לבטח יהנה מהביצוע הזה יותר, ומי שחפץ בעוד מהדבר הטוב הזה מוזמן לחפש את הבחור המוכשר מהווידאו ברשת. הוא עושה זאת בעיקר בשביל הכיף, למקרה שתהיתם, אין לו כל כוונה להפוך את התחביב למקצוע. ואת זה אנחנו יודעים לפי הערות הבמאי שהוא מוסיף לביצועים המצולמים שלו לשיריו של אקסל רוז, בעיקר ברגעים של סולו גיטרה או קלידים. בווידאו התחתון, בו הוא מבצע את "Estranged", הוא אפילו מגלה באחד הפופ-אפים שצצים להם במהלך השיר מהו הסוד שלו לקול השירה הצלול והיפה שלו.
ולסיום - שוב לימפ ביזקיט (פעמיים בכתבה אחת זה כבר פעמיים יותר מדי). הפעם פרד דרסט, ווס והחבר'ה מנגנים מחרוזת גאנז אנד רוזס, פרל ג'אם ונירוונה, ואפילו לוקחים בקשות מהקהל. הרע: ווס מנסה בשלב מסוים את כוחו בשירה, וזה לא נעים. הטוב: "Smells Like Teen Spirit" הוא ממש, כפי שמעיד על כך דרסט בעצמו בווידאו, נטול גיל. כמו בשנות ה-90, גם היום צעירים נחבטים זה בזה לצלילי מעגלי פוגו ברחבי העולם. רוח נעורים, אתם יודעים.
