"יש תפיסה בארץ שאנחנו ספורטאי מחמד"
בגיל 34 ואחרי שזכתה במדליית ארד במשחקים הפראלימפיים, החותרת מורן סמואל מבקשת שתקראו לה ספורטאית ולא 'גיבורה': "אני קורעת את התחת כמו כל ספורטאי". על הבוקר בו הפכה למשותקת: "חששתי שאמות". הראיון המלא מחר ב"ידיעות אחרונות"
"יש תפיסה כזו בארץ שאנחנו ספורטאי מחמד", זו התחושה של מדליסטית הארד בחתירה במשחקים הפראלימפיים בריו, מורן סמואל, בראיון מיוחד שיפורסם מחר ב"ידיעות אחרונות".
סמואל בת ה-34, הסבירה: "כשמסקרים אותנו אומרים, 'אתם גיבורים', 'התגברתם על הכל'. הפוקוס הוא על כותרות כמו 'מהתופת לפודיום'. אבל אנחנו קודם כל ספורטאים ולא גיבורים. עזבו אתכם, אני קורעת את התחת כמו כל ספורטאי".
"בלי קשר לכיסא הגלגלים, יש פה את ניצחון הרוח שלי, אחרת לא הייתי מגיעה לרמות האלו. אני צריכה להיות חזקה, בלי קשר לשאלה אם יש לי מגבלה או לא. אני הדוגמה לכך שספורטאי הוא קודם כל ספורטאי".
מלווה בבת זוגה, לימור גולדברג, מנהלת פרויקטים בהתאחדות לספורט נכים, והבן המשותף ארד, זכתה סמואל באחת משתי המדליות הפראלימפיות עד כה של ישראל בברזיל, בדיוק כפי שהצהירה: "לימור ואני יצאנו באמירה: ב־2016 תהיה לי מדליה על הצוואר וילד על הברכיים בפודיום. לימור הייתה אחראית על הבאת הילד ואני על המדליה, והגשמנו את זה".
"ראשי התיבות של ארד זה 'אמונה, רצון ודרך'. בלי אלה, לא היה לנו עכשיו מדליה וגם לא ילד. אני מתכננת לנסות להביא בעצמי ילד. לימור ואני התחלנו את התהליך להבאת ארד כבר אחרי אולימפיאדת לונדון. הדרך שעשינו חפפה את האימונים לקראת ריו".
"לא היה קל להביא את ארד לעולם. עברנו ארבעה מחזורי הפריה חוץ־גופית. אלה היו ארבע שנים של תסכולים והמון כישלונות. בהקבלה לספורט, זה כאילו שבכל פעם מחדש אתה נותן את הכל — ובכל פעם מפסיד מחדש. אתה צריך למצוא דרך להמשיך הלאה. כל הזמן הזה הייתי לצד לימור. אחרי כל כישלון כזה, אמרתי לה שמה שהיה - נגמר, שאין לנו איך לשנות את זה, ושאנחנו לא מוותרות".
סמואל מדברת על התסכול בפערים בין ספורטאים רגילים לפראלימפיים: "אני בסגל הזהב של הספורט הפראלימפי אז אני מקבלת 2,000 שקל בחודש. יש פערים במלגות — הם מקבלים פי שלושה או ארבעה מאיתנו. ואם יש משהו שמסתכל אותי, זה העניין הזה, כי זו אמירה מאוד ברורה שהמשמעות שלה היא שאת שווה פחות".
על היחס של החברה הישראלית לנכים, ענתה סמואל באמצעות דוגמה: "לפני כמה חודשים הגעתי לתחנת דלק. החוק אומר שבתחנות דלק אני לא צריכה לצאת מהאוטו, גם בשירות עצמי, אלא לצפור שלוש פעמים והמתדלק מסייע לך. לרדת לתדלק מבחינתי זה כמעט בלתי אפשרי. ציפצפתי למתדלק, סימנתי לו על תו הנכה שלי, הוא אמר לי 'תמתיני'. הוא טיפל בחמישה רכבים לפניי, חיכיתי 25 דקות באוטו, בסופו של דבר אמרתי לו תודה רבה על השירות ונסעתי משם".
"זה חוסר רגישות. הרי אם הייתי יכולה, לא הייתי מתדלקת לבד? בדרך כלל אני מנסה להתעקש על מה שאני כן יכולה לעשות. אנשים לא אוהבים את הרשימה השחורה של מה שהם לא יכולים לעשות. אני מעדיפה לחשוב במה אני טובה ולא איפה אני שונה מאחרים".
על אותו בוקר שהפך אותה למשותקת לפני עשר שנים, אחרי שתלתה כביסה: "פתאום קיבלתי בום, כאב לא הגיוני, שעוד ניסיתי להתמודד איתו אבל הוא רק הלך וגבר. זה הפך לכאבי תופת", היא משחזרת. "הרגשתי שאני לא מסוגלת לקום, פתאום אני לא מרגישה את הרגליים, את הבטן. התחלתי להרביץ לעצמי, לדפוק על הרגליים, כל הזמן חששתי שאולי אמות".
הראיון המלא יפורסם מחר ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
