טיפקס החדש: מפספס באמירה, קולע ברגש
אף שהוא רחוק מלהיות אלבום מושלם, "עבודת כפיים" מחזיר את טיפקס למרכז הבמה כלהקה רלוונטית. בעוד האמירה החברתית מתפספסת בשירים הרציניים, דווקא אלה האינטימיים מצליחים לגעת. בסופו של דבר, זה פרויקט של קובי אוז, לטוב ולרע
לפני שנצלול לתוך "עבודת כפיים" האלבום החדש של טיפקס, בואו נדבר קצת על ההקשר הרחב שבו הוא יוצא. האלבום האחרון של הלהקה יצא לפני 10 שנים, וגם אז הם היו רחוקים משיאם האמנותי והמסחרי. "יושבים בבית קפה", האלבום המצליח האחרון שלהם, יצא ב-2001. בקיצור, הם חוזרים לעולם אחר לגמרי.
כמעט כל להקה שלקחה הפסקה ארוכה כל כך - בארץ ובעולם - וניסתה לחזור, הוציאה אלבום קאמבק שנשמע כמו ניסיון לא מוצלח להתרפק על העבר, או להמציא את עצמה מחדש. זה פשוט לא עובד. ע"ע משינה, איפה הילד ולחילופין - הפיקסיז. במובן הזה, טיפקס עושה את הבלתי אפשרי כמעט. "עבודת כפיים", האלבום החדש שלה, נשמע אקטואלי לגמרי, וגם הצליח לייצר שניים שלושה להיטי רדיו. לא משהו שהפך את המדינה, אבל בדברי הימים של הלהקות הישראליות מדובר בהישג מרשים.
זה מרשים עוד יותר, כי אחת הסגולות של קובי אוז הייתה תמיד החדשנות שלו. חדשנות גם בקונספט הבסיסי של חיבור בין מזרח ומערב, גם בשפה שערבבה בין גבוה ונמוך וגם בהפקה המוזיקלית, ששמרה על קשר ישיר עם העולם. אבל היום, כבר לא באמת נשארו לו גלגלים להמציא. יותר מזה - במובן מסוים, המוזיקה הישראלית של 2016 היא תוצר של החזון של אוז וטיפקס. פופ מערבי מזרחי, ששם פס על גבולות והגדרות. זה נהדר ברמת הפרסטיז', אבל בעייתי מאד כשאתה עומד לייצר אלבום מקורי אחרי כל השנים. מה תהיה הבשורה שלך? איך תחדש?
נדמה לי שהתשובה של קובי אוז, גם אם הלא מודעת, הייתה - בואו נשים גז על הטקסטים, בזמן שהמוזיקה תמשיך באותה נוסחה מנצחת (שהפכה את הופעות הקאמבק של הלהקה להצלחה). בזכות כך התפתח לו אלבום רווי באמירות ומסרים. אם זו ביקורת על רמת הכתיבה של השירים העכשוויים ("כתוב נא שירים דלי מוסר, כתוב נא שירים ללא עבר", מתוך "ימשורר"); היקרעות בין האותנטיות של הפריפריה ובין אובדן הכנות בעיר הגדולה ("מי הפרובינציאל?"), שמהדהד גם בשיר הנושא של האלבום, שנכתב על להקת שפתיים, כשאוז מספר איך הרוויח בלילה אחד סכום שאבא שלו היה צריך לעבוד שבוע בשבילו.
עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה של ynet:
אלבום חדש לברברה סטרייסנד: הקולנוע הפך לשיר
החדש של רדיוהד: אלבום שכבר שמעתם
"אבא עשה את הדבר האמיתי", הוא חורץ, "עבודת כפיים"; התרפקות על מזרחיות ישנה, שמתחילה בבריחה מביזרטה, טוניס, ממשיכה במעברה ומסתיימת ב"שישי בערב, השבת נכנסת, שמחה וחסד יורדים אל השכונה" ("לא היה לנו כלום"); וביקורת על אובדן המוסר והרגש עם "בכל העיר שרללת" ("שלכת"), והסיפור על איש המחשבים מר אלבז, שהשחיל לאמא של אוז מחשב ב-9,000 שקל.
ב"מר אלבז", אגב, מופיעה השורה המקוממת: "ציפיתי שמישהו שקוראים לו אלבז תהיה לו איזו נימה משפחתית בלב, שיהיה לו איזה אלמנט מוסרי, ולא רק ארגומנט מסחרי". וואלה. דמיינו שיר ישראלי עם שורה כמו - ציפיתי שמישהו שקוראים לו פרידמן תהיה לו איזו אינטליגנציה/ נימוסים/ חינוך טוב וגו'. זה בדיוק אותו דבר.
כמי שביקר לא מעט את אוז לאורך השנים, בטענה שהטקסטים שלו בטיפקס לא היו מספיק דעתנים, אני חייב להודות בצער שזה אכן לא הצד החזק שלו. חלק גדול מהשירים עם ה"אמירה" נשמעים פשטניים, ולא פלא. כמעט בלתי אפשרי להתעמק בסוגיות מורכבות של מזרחים אשכנזים ומרכז מול פריפריה בתוך מבנה של בית-בית-פזמון.
דווקא כשאוז מרפה קצת מדוושת השירים החשובים וחוזר לשרטוט של רגעים קטנים ויומיומיים, אפשר להיזכר מה הפך את טיפקס לאהובה כל כך. "לילה לילה טוב", למשל, הוא שיר מתוק להפליא עם פזמון ממכר, שלא יוצא מהראש; "צמד איילות" הוא שיר ים תיכוני מצויין, במובן האמיתי של המושג, לא זה המכובס שמנסה להסתיר את המילה המפחידה "מזרחי", אבל עם הערק והשולחן ליד הים והבוזוקי שמשכיחים את הטירוף מסביב; "עבודת כפיים", שעוסק כאמור בלהקת שפתיים, הוא שיר-סיפור עם מבנה לא שגרתי, שמאפשר לאוז לרקוח את רכיבי הנוסטלגיה המחויכת, ההומור והרגש שהוא מצטיין בהם. מין ראפ מרוקאי, שמצדיע להיפ הופ של האייטיז. "האשם תמיד" נקלע בטעות לחאפלה בשדרות, אם תרצו.
אגב, טיפקס הנוכחית מונה לא פחות משמונה חברים. מתוכם אוז, גל פרמן, רמי יוסיפוב ותמיר ימיני משתייכים להרכב המקורי. דניאל קריאף המוכשרת יושבת על המשבצת הכמעט קבועה של הזמרת. אבל קשה לומר שהעושר הכלי בא לידי ביטוי בצליל של הלהקה, או משווה לה אופי אחר, פרט למספר קטעים קצרים מדי של קולקטיב מוזיקלי, כמו ב"בדרך אל ההר" החותם והמוצלח. זה עדיין, בראש ובראשונה, אלבום של קובי אוז, בגרסתו הטיפקסית. אלבום שרחוק מלהיות מושלם, אבל יש בו הרבה רגעים יפים שמחזירים את טיפקס לבמה המרכזית.
