שתף קטע נבחר
 

"המחאה שלנו נגד גזענות לא באה לידי ביטוי במוזיקה"

אחרי שבני העדה האתיופית אימצו את ההיפ-הופ העצבני של הגטאות האמריקאים, זה היה עניין של זמן עד שתצמח גם אלטרנטיבה נשית שתכניס לפלייליסט שלנו קצת אר-אנד-בי. הכירו את מזל דמסיה מגבעת אולגה ויעל מנטסנוט מקרית מלאכי - או בשבילכם - הצמד אמייה. "אנחנו מדברות על דברים שחשוב לנו לקדם, כמו המקום שלנו כנשים", הן אומרות. הכתבה פורסמה במקומון "ידיעות הדרום"

אחרי שהמוזיקאים הגברים יוצאי אתיופיה אימצו לעצמם את הזעם של ההיפ-הופ והצליחו להגיע עמו לקהלים רחבים למדי בציבור הישראלי, היה זה רק עניין של זמן עד שהצד הנשי בעדה יגיב בזמן ובסגנון המתאימים לו. בנות הצמד אמייה (M-YA), שנקרא על שמן של שתי חברות ההרכב - מזל דמסיה ויעל מנטסנוט - אימצו אל חיקן ואל קולן את האר אנד בי האמריקאי, ומאז הן נוהגות בו כבשלהן. מה שהחל כניסוי כלים בתולי בשיר "מבול" לפני כשנה הבשיל לשיר הפריצה המצוין שלהן למודעות הציבורית בלהיט "בא לי מסיבה", שיר שמכיל בתוכו ערב רב של סגנונות שמתאים לשתיים כמו כפפה ליד. 

צפו: "בא לי מסיבה", אמייה

צפו: "בא לי מסיבה", אמייה

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

 (צילום: תומי הרפז) (צילום: תומי הרפז)
(צילום: תומי הרפז)

אני מאוד אוהב את מה שהן עושות", אומר המפיק המוזיקלי הוותיק תמיר קליסקי, איש להקת אתניקס ומי שהיה המנהל המוזיקלי של התכנית "ישנן בנות" בערוץ 24, שם ניסתה דנה אינטרנשיונל למצוא את להקת הבנות הבאה של ישראל. "מה שהן עושות הוא מאוד אמיץ ומאוד חזק". 
 

והאומץ שעליו הוא מדבר אינו רק הבחירה האמנותית, המתכתבת עם אלילות הסול האמריקאי העכשווי, אלא גם השיקול המסחרי שמאחורי הרעיון לעברת את הדיוות מארצות הים: "עד עתה סוג המוזיקה הזה לא הצליח בישראל עם זמרות ישראליות. זה מעניין כי מאוד אוהבים כאן את ביונסה וריהאנה, אבל פחות מתחברים לחומרים מקומיים כאלה/// אני ממש לא אוהב להתייחס למוצא כשזה מגיע למוזיקה, אבל קשה להתעלם מזה. אצל הבנים זו הצהרה פוליטית, אם אתה חושב על קיי.ג'י.סי (להקת ההיפ-הופ שנקראה על שם קרית גת סיטי - א.ק) או קפה שחור חזק. כאן זה שונה במקצת, אבל יש כאן גם נקודה מצוינת וחיובית שאם עד עכשיו הצבע שלהן עצר אותן מלהתקדם, אולי עכשיו הוא זה שייתן להן דחיפה קדימה".

"הגזענות כלפי האתיופים בישראל לא באה לידי ביטוי במוזיקה שלנו כמו אצל הגברים, לא במילים ולא במוזיקה", מודה מזל דמסיה (21) מגבעת אולגה. "אין ספק שאצלם זה יותר דומיננטי, לדעתי גם כי הם אלה שיותר נפגעים על ידי המשטרה. אבל זה שאותנו שוטרים לא עוצרים סתם ככה בלי סיבה לא אומר שאנחנו לא סבלנו מזה במהלך חיינו".

"המחאה שלנו נגד גזענות לא באה לידי ביטוי במוזיקה, כמו בשירים של קיי.ג'.סי למשל", מסבירה יעל מנטסנוט (24) מקרית מלאכי. "עדיין לא, בכל מקרה. אבל זה לא אומר שאנחנו לא מדברות על זה. כל אחת מאיתנו עברה יחס משפיל בחיים שלה. מעבר לזה, אנחנו מדברות על דברים אחרים שחשוב לנו לקדם, כמו המקום שלנו כנשים".

 (צילום: נתי גולד) (צילום: נתי גולד)
(צילום: נתי גולד)

ובאמת גם בשיר קיץ קליל כמו "בא לי מסיבה" יודעות בנות אמייה לנצל את הפלטפורמה העליזה כדי להעביר מסרים לאומה על מקומן כנשים בחברה. ולראיה משפטים כמו "פנים קרות מבט חם אש / לא אומר דבר אגרום לך לנחש / עומדת איתנה רגישה אך נחושה / הכוח האמיתי במילה אחת: אישה".

"זה שיר פמיניסטי", מבהירה דמסיה מבלי לנסות להסתתר מאחורי מילים בלתי מאיימות, "שיר שמשקף את מי שאני. הוא מדבר על כוחו של האדם מזווית שונה, כלומר על הדרך שבה אני בוחרת להתמודד עם דברים, על הניגודים שיש בי ובשאר הנשים, כמו למשל על זה שאני יכולה להיות רגישה ובאותה המידה נחושה ואיתנה. הוא מדבר על הכוח הנשי. אז נכון, השיר כשמו כן הוא, שיר כיפי וקליל, אבל תשים לב שמצד שני מדובר בשיר שמעביר בתוכו תחושות ורגשות מסוימים על מערכות יחסים בין גבר לאישה".

"אני מאמינה", מוסיפה מנטסנוט, "שההצלחה שלנו תביא עוד בנות להיות מספיק בטוחות בעצמן לעשות את הצעד על מנת להיות אלה שאומרות את המילה האחרונה, לא רק ביחסים של בינו לבינה אלא בכלל בחברה הישראלית".

 

ובהקשר זה אי אפשר להתייחס לתכנים מבלי לבחון את המעטפת. האמירה הפוסט־פמיניסטית שכל אישה יכולה להתלבש כרצונה ולהציג את הגוף שלה כאוות נפשה מיושמת היטב בקליפים של פמיניסטיות מוצהרות כביונסה, ריהאנה ואחרות, שמהוות מודל מוזיקלי ואישי לבנות אמייה. כמו בקליפים של האחיות מאמריקה גם בקליפ של "בא לי מסיבה" המצלמה מלטפת חזור ולטף את הטפחים הגלויים של צמד הזמרות, כמו גם את הטפחיים המכוסים בביגוד מינימלי ביותר.

 

מה חושבים בקרית מלאכי ובגבעת אולגה כשאתן מופיעות לבושות בצורה כזו?

"אין שום בעיה. מותר לי להתלבש איך שאני רוצה", אומרת מנטסנוט, שמופתעת בכלל מהשאלה המעט שמרנית. "אנחנו בישראל 2016, ודרך אגב אנחנו עוד לבושות צנוע לעומת אחרות".

 (צילום: נתי גולד) (צילום: נתי גולד)
(צילום: נתי גולד)

ואיך הגיבו בבית?

"שום בעיה", אומרת דמסיה. "גם אימא שלי וגם אימא של יעל, שהיא מסורתית יותר, אין להן בעיה עם זה בכלל. יש בבתים של שתינו תמיכה מלאה בכל מה שאנו עושות. תבין, העדה שלנו כבר לא כמו פעם. היום הכול הרבה יותר פתוח ולבנות מותר לעשות דברים שלא עשו בעבר. זה גם לא שאנחנו יוצאות לבושות ככה לרחוב. זה בגדי עבודה, זה חלק מהשואו שלנו, מהעולם של הרכבי האר אנד בי וההיפ־הופ. יש כאן אמירה שלנו שנתלבש כפי שאנחנו רוצות".

ובקהילה שלכן אין לאנשים בעיה עם זה?

"לא שמענו שום הערות שליליות על זה", מחייכת מנטסנוט, "בינתיים רק הערות חיוביות. הבגדים זה חלק ממה שאנחנו מציגות, כמו שקורה בכל מקום בעולם".

 

נחמד לשמוע את מנטסנוט מדברת על ביטחון בכל כך הרבה ביטחון, בעיקר בהתחשב בעובדה שהיא מעידה על עצמה שכל חייה סבלה מחוסר ביטחון. הוריה של מנטסנוט התגרשו כאשר הייתה קטנה והיא גדלה עם אימה ושלושת אחיה ואחיותיה. "לא הרגשנו מחסור", היא אומרת. "אימא עבדה נורא קשה בכמה עבודות כדי לספק לנו כל מה שהיינו צריכים, וחוץ מזה הייתי בת הזקונים אז תמיד פינקו אותי".

אז היה אמור להיות לך דווקא המון ביטחון.

"זהו שלא. למרות שאהבתי נורא לשיר ושרתי בכל מקום, וגם החמיאו לי על הקול שלי בלי הפסקה, סבלתי מפיק ברכיים כאשר הייתי צריכה להופיע. אז בפעמים הנדירות שהופעתי לא העזתי להסתכל לאנשים בעיניים. פשוט לא הייתי מסוגלת. הייתי בלהקת 'דור שני' של קרית מלאכי תקופה מסוימת ועזבתי. אני זוכרת שהמורה למוזיקה בבית הספר בחנה אותי פעם ונדהמה מהגבהים שהגעתי אליהם, אבל שוב - לא עשיתי עם זה דבר".

אז איך משיגים ביטחון עצמי?

"עובדים קשה. בתקופת השירות הלאומי שלי עבדתי על עצמי ללא הפסקה. ידעתי שאין לי צ'אנס להגיע לכלום בלי ביטחון עצמי. אז הייתה לי בבית מראה והייתי מתייצבת מולה כמה שעות בכל יום ומחייכת לעצמי ומתאמנת בדיבור, וזה נורא חיזק אותי".

מי גילה לך את השיטה הזו?

"אחותי הגדולה".

וזה עזר?

"זה חולל אצלי פלאים. כיום לפעמים יש אנשים שלא מכירים אותי מפעם ואומרים לי שיש לי קטע שחצני באופי, וזה הורס אותי משמחה. אני, שהייתי כל חיי חסרת ביטחון, יש לי אופי שחצני? כנראה שהצלחתי בכל הסיפור הזה של המראה".

מה גרם לך לעשות את זה?

"כמובן שזו העובדה שרציתי להיות זמרת. זה חלום חיי. שמעתי מוזיקה מגיל צעיר ותמיד ליוויתי את הזמרות ששרו בטלוויזיה, והאחיות שלי היו נקרעות מצחוק".

ועד שתהיי זמרת מפורסמת?

"אני בהשתלמות ניהולית של רשת נעליים גדולה ועובדת גם כספרית".

גם דמסיה גדלה ללא אבא מגיל ארבעה חודשים, אבל לעומת יעל לה לא הייתה מעולם בעיה עם ביטחון עצמי. "תמיד שרתי", היא מספרת, "בכל מקום. תמיד ידעו שאיפה שמזל נמצאת היא שרה. בבית, בשכונה, בבית הספר ובצבא. מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי מוזיקה והיה לי חשוב בגלל זה להצטרף ללהקה. השתתפתי בתחרויות כוכב נולד. איפה שהיה אפשר שרתי".

מה בעיקר?

"בהתחלה ראפ והיפ-הופ. אני גם כותבת, ובמשך הזמן התחברתי לסגנונות חדשים כמו אר אנד בי".

 

במהלך שירותה הצבאי החלה דמסיה להעלות קליפים שלה מבצעת קאברים לערוץ היוטיוב שלה. מי שנתקל בהם במקרה היה המפיק המוזיקלי והמוזיקאי מגן יבנה גלעד נוריאל, שצירף אותה להרכב המוזיקאים הצעירים שטיפח וקרא לו G records nation, איתו הקליט והופיע בכל רחבי הארץ.

מזל, איפה נפגשת עם יעל?

"הלכתי לתחרות יופי של העדה שלנו, לפני שלוש שנים", מחייכת דמסיה, "ויעל הגיעה עם חברה שלה שהשתתפה בתחרות. התחלנו לדבר על מוזיקה, ויעל מאוד התעניינה במה שאני עושה, אז הצעתי לה להגיע לגן יבנה ולראות מה בדיוק אנחנו עושים ואיזו מוזיקה אנחנו מבצעים".

"אני זוכרת שהגעתי בפעם הראשונה לאולפן של גלעד נוריאל בגן יבנה אחרי שמזל הזמינה אותי", מחייכת מנטסנוט. "הם ביקשו שאשיר משהו, אז שרתי שיר של ביונסה שאני מאוד אוהבת, ולא אשכח שהותרתי את שניהם פעורי פה. שם הכול התחיל בעצם. בהתחלה לא חשבנו על הרכב או על קריירה. רצינו לעשות יחד את מה ששתינו הכי אוהבות, וזה לשיר ולעשות מוזיקה יחד".

"זה שהפכנו להרכב פשוט התבקש", מסבירה דמסיה. "שתינו אוהבות מוזיקה שחורה, נשמענו מצוין יחד, הקולות שלנו משלימים אחד את השני, ההרמוניות שלנו מושלמות, הניגוד בקולות שלנו מעניין, ושתינו כמובן כותבות ומלחינות".

 

אבל אתן גרות נורא רחוק אחת מהשנייה. קצת קשה לתפעל ככה זוגיות.

"אנחנו נפגשות לפעמים בימי שלישי והרבה פעמים בסופי שבוע", אומרת מזל. "למרות המרחק אנחנו מוצאות את עצמנו מסורות למוזיקה שלנו ונפגשות הרבה על מנת לכתוב וליצור".

"הן פשוט מדהימות יחד, גם מבחינה אישית וגם מבחינה מוזיקלית", אומר גלעד נוריאל. "החיבור ביניהן היה מיידי והצלחה שלהן זה פשוט עניין של זמן ועבודה קשה".

 

אתה נשמע מלא בביטחון שהן יעשו את זה, אבל ההיסטוריה מראה שהרכבים נשיים לא ממש מצליחים להתרומם בארץ. מה לדעתך יכול לגרום דווקא להן להצליח?

"בעיקר העובדה שהן פייטריות. מוזיקה זה עולם של גברים וזה לא קל. הן קבעו לעצמן מטרה והם לא מוותרות. חוץ מה יש להן כל מה שצריך - גם מבחינת הקול, בעיקר ההרמוניות והשילוב ביניהן, וכמובן גם מבחינת מראה. זה באמת הרכב שלא היה עדיין פה בישראל. דרך אגב, התגובות הטובות למה שהן עושות לא מגיעות רק מישראל. ראיתי תגובות לסרטונים שלהן ביוטיוב גם מארצות הברית, וגם שם סבורים שהן תותחיות על".

 

"בשנה האחרונה אנחנו מופיעות לא מעט", מספרת מנטסנוט, "בעיקר במועדונים. זה לא קל, אבל כאן בא לידי ביטוי האופי שלך. אתה חייב להופיע בהמון מקומות גם כדי שיכירו אותך וגם כדי לצבור ניסיון".

זה לא קצת בעייתי, שתי בחורות צעירות מגיעות באמצע הלילה למועדונים לא תמיד הכי סימפטיים?

"לא לוקחים את זה קשה. לשתינו יש אופי חזק. שתינו יודעות שאנחנו נראות טוב, אז אם מתחילים איתנו גברים אנו רואות את זה כמחמאה, כפרגון".

"אנחנו שומרות אחת על השנייה", משלימה מנטסנוט. "התקשורת בינינו כל כך טובה וזה חשוב כשאתה ניצב מול מערכת שלמה שכולה גברים. אני אגלה לך שהמון פעמים אנחנו לא מסכימות על משהו ובכל זאת זה מעולם לא מגיע לוויכוח".

אתן גם חברות מחוץ למוזיקה?

"ברור. לא היינו מסוגלות אחרת".


הבעיה עם להקת בנות בפרספקטיבה היסטורית, אם סוקרים את תולדות הפופ הישראלי, להקות הבנות שקמו כאן התבססו על חיבורים מהונדסים ומאולצים וכיוונו להצלחה קונספטואלית יותר מאשר לעשייה מוזיקלית. זו מן הסתם הסיבה לכך שהרכבים כמו ללדין, האחיות פיק, חמסה ובמידה מסוימת גם ניסיונות עתיקים יותר, כמו סקסטה למשל, נחלו כישלון. "דווקא מנגו כן הצליחו", מתעקש תמיר קליסקי לאתר נקודת אור, "וגם שוקולד מנטה מסטיק".

אבל אתה לוקח אותנו בערך 40 שנה אחורה. מה קורה מאז?

"מעניין שדווקא בתחום האינדי כן היו הצלחות של הרכבים נשיים, כמו המכשפות למשל, אבל באמת בתחום הפופ כבר 30 שנה שאין הרכב שניתן לייחס לו הצלחה", ממשיך קליסקי. "מצד שני כשחושבים על זה גם להקות בנים לא ממש הצליחו כאן במיוחד. להקות כאלה הן יוזמה של מפיקים ועניין של אופנה, גם כאן וגם באירופה. אבל יש גם דוגמאות הפוכות כרגע. הנה למשל סטטיק ובן אל תבורי, הרכב בנים משודרג שנותן גם שואו ומאוד מצליח".

ואולי כל מה שהן צריכות זה להיט אחד מוצלח?

"גם זו יכולה להיות בעיה. להיט גדול זו בעיה אמנותית כי אתה מנסה אחר כך להתעלות עליו. תסתכל על 'אתה חייב למות עליי' של להקת חמסה. זה היה מפלצת, להיט ענק שהפך אותן שלא באשמתן ללהקה של להיט אחד".

"אבל חייבים לקחת את הצ'אנס הזה", אומר הבמאי, הזמר והשחקן אייל בוחבוט, שהקים את להקת חמסה בתחילת המילניום. "חייבים שירים טובים, אבל אין ספק שחייבים יותר מלהיט אחד, למרות", הוא אומר בחיוך, "שאני תמיד טענתי ש'תן לי בדרבוקה' של חמסה היה הרבה יותר טוב מ'אתה חייב למות עליי'".

איזה טיפים אתה יכול לתת מניסיונך לאמייה?

"קודם כול הקונספט של שתי זמרות ממוצא אתיופי ששרות ריתם אנד בלוז הוא מדליק. חייבים המון המון סבלנות, המון עבודה קשה. אבל הטיפ הכי משמעותי הוא לתת לכמה שפחות אנשים להתערב בעבודה שלהן. בחמסה זה היה מכה. כל חבר של מישהי מהלהקה חשב שמותר לו להגיד מה שהוא רוצה, לכל אחד היו את ההשגות שלו לגבי איך דברים צריכים להתנהל".

מה עוד?

"לבדוק היטב מי קהל היעד, למי הן פונות, ואז לשמור על הקהל הזה. חשוב מאוד גם לפרגן האחת לשנייה ולא לתת לדעות מהצד להשפיע על הקשר כי זה יוצר המון סכסוכים"."דווקא מהבחינה הזו לא צריך לדאוג לנו", מחייכת מנטסנוט, "אין חברות יותר טובות מאיתנו".

ומה עם קריירת סולו?

"כרגע אנחנו צמד וזה מה שאנו עובדות עליו, והאמת היא שאנו נהנות מאוד לעבוד ולהופיע יחד כי זה גם נותן המון כוח ואנרגיות. אם יהיה מצב שבעתיד מישהי מאיתנו תרצה לצאת לקריירת סולו אני בטוחה שנפרגן האחת לשנייה, אבל כאמור כרגע זה בכלל לא העניין ואנחנו כאן כדי להישאר הרבה שנים".

 

 

הכתבה התפרסמה ב"ידיעות דרום".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: נתי גולד
מזל דמסיה ויעל מנטסנוט
צילום: נתי גולד
לאתר ההטבות
מומלצים