איחוד תמוז: שואו שצעירים יכולים ללמוד ממנו
חמישה אנשים, לא מאוד צעירים הצליחו בקלות לתת שואו ענק שלא מבייש את הימים בהם התחילו להופיע. האיחוד החד פעמי של תמוז היה ערב איכותי, מהנה, עמוס להיטים - מסוג ההופעות שישאירו מה לספר לנכדים
כ-15,000 איש לפחות פקדו את אמפי פארק ראשון לציון למופע האיחוד של להקת תמוז. אם יש משהו שחלמתי עליו תמיד זה להיות במופע של אריק איינשטיין – מה שלא קרה וכמובן לא יקרה, אבל האופציה השנייה תמיד הייתה הופעה של תמוז. כי זה לא רק רוק אלו אבות הרוק, וגם כי זו אחת הלהקות הטובות אם לא הגדולה מכולן שהייתה פה.
הם עלו אחד אחד, יהודה עדר, אריאל זילבר, מאיר ישראל, איתן גדרון ושלום חנוך - המנהיג הבלתי מעורער, שעוד קודם עלה לבמה ונתן הופעה מצויינת עמוסה בלהיטים שהכינו את הקהל למשיח שיגיע אוטוטו.
הם התחילו ב"מה שיותר עמוק" שהיה נהדר כמו באלבום המקורי אם לא יותר מזה. ולרגע לא נתנו תחושה שחלפו להן 40 שנה. "זה לא מובן", כמו ששלום שר ובהמשך הגיעה "אהבה שקטה". הקהל כמצופה, לא נשאר אדיש, אנשים בכל הגילאים שידעו את כל המילים בעל פה, הדליקו פנסים, נרות וצגי ניידים ועטפו אותם באהבה שקטה, רועשת - מה שתרצו.
ב"הולך בטל" של מאיר אריאל כבר היה ברור שאריאל זילבר הניח בצד את הכעס מהעבר שהיה בו על לא מעט דברים (כן, היה בעבר דיבור על סכסוך בלהקה). הוא פשוט נהנה מכל רגע ואי אפשר היה לפספס את זה, והקהל התענג לא פחות על כל ה"באפ באפ" שלו. בכלל, חמישה אנשים שנושקים לשבעים עמדו ונתנו שואו שצעירים יכולים ללמוד מהם איך עושים את זה באמת. אם זה עדר על הגיטרה, גדרון שמרביץ בבס, מאיר ישראל בתופים, זילבר על הקלידים כמובן, ושלום עם הגיטרה.
ב"לא יודע איך לומר לך" שלום חזר בדיוק לקול שהיה לו אז, הסאונד שהיה לו אז. הכל אותו דבר רק שהשנים שעברו, הפכו את העניין לראוי עוד יותר להערכה - כזה שאי אפשר להישאר אדישים לו.
"הבלדה על יואל משה סלומון" היתה מעט מיותרת אבל כנראה שלהקה שלא ייצרה יותר מדי שירים הייתה חייבת להוסיף עוד כמה שירים למופע. "פנס הרחוב" היה נהדר כתמיד כמו גם "שחק אותה".
הבלדות היו נפלאות "לא יכול לישון עכשיו", "אגדה יפנית" (כן, גם לזילבר הגיע את חלקו). הוצגו עם עיבודים לא משתוללים מדי, בלי חריגות או נסיון התחכמות. מספיק כמו שהיה במקור, מהנה דיו.
גם ב"שבועיים בעיר זרה", עשה רושם ששלום ממש נהנה ללוות את זילבר וכולם הופכים למקשה אחת, שלהם, לא שלהם, העיקר שיש הזדמנות לשיר יחד.
"תפסתי ראש טוב על הבר" היה נחמד בין היתר בגלל המלווה על הקלידים – אריאל זילבר. הוא נשאר למרות הכל וליווה – אולי כי השיר אחריו היה "בטי בם". לביצוע של "רוצי שמוליק" היה מוגזם לצפות, אחרי הכל השיר הזה – יש אומרים – היה אחת הסיבות לפירוק הלהקה.
"אהבה שקטה", "ככה את רצית אותי", ו"סוף עונת התפוזים" היו סיום נהדר לערב מופלא שאמנם היה חד פעמי, אבל להבדיל מלהקות שמתפרקות, ומתאחדות אחת ל... (מישהו אמר כוורת או משינה או תיסלם), פה היה רושם של כימיה מטורפת על הבמה ואנשים שנהנים כל כך להופיע אחד עם השני.
זה היה ללא ספק שואו ענק ששווה כל רגע, הנאה צרופה, קשה להאמין שמישהו יצא מההופעה הזו בלי חיוך ענקי וזמזום של הלהיטים עוד שעות אחרי.
3 שעות של הופעה – שלום חנוך ואז האיחוד שכל כך ייחלנו לו. והלוואי שימשיכו, כי להקה כזו עם חומר כל כך איכותי חסרות לנו בנוף המוזיקה הישראלית שלא מתקדמת מספיק.
אם יהיה עוד ערב שכזה – תרוצו. כי זו הופעה שתשאיר לי לפחות מה לספר לנכדים.
