מי שמאמין / על הערב ההיסטורי של ב"ש
אפשר להחמיא לאנשי באר-שבע על הרבה דברים - טקטיקה, יכולת אישית, כושר גופני - אבל יותר מכל זו האמונה בעצמם, שהובילה להגברת הקצב וההתקפות דווקא אחרי השער הראשון. אורי קופר מסכם ערב אירופאי שגרם להמון קריאות תדהמה, מחמיא לבכר, בוזגלו, ויטור וביטון, ומסביר מה הסיפור מאחורי אותה בעיטה לא ישירה שהובילה להתרסקות של מכבי ת"א
זה היה ערב ארוך בו מילת השאלה "מה", ותדמיינו את הקול מפיק כמה סימני שאלה, עלתה לאוויר הרבה פעמים. ההשתאות התעוררה כשהיה ברור שמכבי ת"א מביסה את זניט הגדולה, ואז כשהשופט נתן בעיטה חופשית מתוך הרחבה שהובילה לבלבול, ואז כשזניט הפכה את התוצאה, ואז כשבאר-שבע לא נפלה מאינטר בסן-סירו, ועלתה ליתרון, והמשיכה לתקוף, וניצחה. כן, ניצחה בסן-סירו. תדהמה של 4 שעות שרק הלכה והתגברה.
התגברה עד שהגיעה לשיא, והשיא הוא כמובן הניצחון של באר-שבע. יודעים מה, לא רק הניצחון, כלומר התוצאה, אלא התוצאה פלוס הדרך שהביאה אותה. באר-שבע לא ניצחה בטעות. לא שיחק לה המזל, או פשוט יום גדול של דודו גורש. באר-שבע ניצחה במילאנו כי איכשהו כולם שם ידעו שהם יכולים להתמודד ברמה הזו ולנצח. זה בדיוק מה שהם עשו.
השער של מיגל ויטור נכבש בדקה ה-54. הבעיטה החופשית הנהדרת של מאור בוזגלו הגיעה בדקה ה-69. ברבע השעה הזאת באר-שבע, שימו לב, בעטה לשער 7 פעמים (לא כולל השער הראשון), מחצית מסך הבעיטות שלה במשחק. בזמן הזה אינטר שלחה שני כדורים לכיוון השער של גורש, שניהם בבעיטות מחוץ לרחבה.
למה זה מעניין? כי רוב הקבוצות הולכות אחורה אחרי שהן כובשות את הראשון, בטח כשהן נחשבות אנדרדוג מובהק במשחק חוץ. לא באר-שבע, שעושה בדיוק ההיפך. השחקנים, וכמובן ברק בכר שניצח על הכל, הרגישו שזה שלהם. הם ידעו שהכדורגל שלהם מספיק טוב כדי לנצח, בחוץ, את היריבה הכי קשה שלהם.
אפשר להחמיא לבאר-שבע על כל כך הרבה דברים - טקטיקה, יכולת אישית, תיאום ההגנתי, כושר גופני – אבל מה שהדהים יותר מכל זו האמונה של אנשי באר-שבע בעצמם. לא הולכים אחורה, מסתכלים לכל אחד בעיניים, מנצלים את המומנטום כדי לסגור עניין. לא זוכר כאן הרבה קבוצות שמאמינות ככה ביכולת שלהן.
כמעט כל שחקן בבאר-שבע היה מצוין, אבל יש כמה שצריך לציין במיוחד. בן ביטון נגע הכי הרבה בכדור, רשם שישה תיקולים, יותר מכל אחד אחר, ורץ על הקו ללא הפסקה. הוא היה זקוק למשחק כזה אחרי משחק מול איטלקית אחרת, נבחרת איטליה.
מאור בוזגלו היה מעולה. מדהים איך היה נדמה שהוא עם רגל בחוץ ופתאום בוזגלו בהרכב (ותודה לפציעה של מליקסון) ושוב מוביל. בוזגלו היה השחקן הכי טוב של באר-שבע במחזור הליגה האחרון ואתמול הבקיע שער גדול. על שחקן התקפה נוסף, טוני וואקמה, שאלו אותי עיתונאים איטלקים תוך כדי המשחק. לבאר-שבע יהיה קשה לשמור עליו אם ימשיך ככה.
האחרון שחשוב להרחיב עליו הוא מיגל ויטור, שלא רק כבש אלא גם חטף 7 כדורים, יותר מכל שחקן אחר. בחמישה משחקים מול אולימפיאקוס, סלטיק ואינטר באר-שבע ספגה רק באחד, אותה חמישייה בגלאזגו. בארבעת האחרים שער נקי. ויטור החמיץ את המשחק בגלאזגו. בארבעת האחרים, הנקיים, הוא שיחק.
בכר שוב הראה איך הוא מתכונן למשחקים וכמה חכמה טקטית יש לו כדי להוציא מההכנה המדוברת תובנות. באר-שבע, כמו מול אולימפיאקוס, הפעילה לחץ על הקישור האחורי של אינטר (לוסיו בעבודה טובה) וצופפה את האמצע בהגנה. העונה בקושי התחילה וזה מרגיש שאנחנו מפארים את בכר כבר שנים. מגיע לו, הוא באמת ברמה אחרת.
מכבי הופכת חלום לסיוט
כמו בכר, גם שוטה ארבלדזה התכונן היטב ליריבה שלו, זניט. מכבי ת"א שיחקה מצוין במשך 75 דקות וגל אלברמן, עם תאקל אחרי תאקל, הראה שאסור לוותר עליו כמו במשחק מול בית"ר ירושלים. וידאר קייארטנסון לא רק כבש שער בכורה אלא סיפק הרגשה שיהיו לו עוד הרבה כאלה. ובכלל, מכבי שיחקה די שוטף מול יריבה חזקה מאוד. ואז הגיע האסון.
מה ששבר לגמרי את מכבי, הדבר שהביא להתפרקות, הוא הכרטיס האדום לאלי דסה, הבעיטה הלא ישירה מתוך הרחבה שהגיעה בעקבותיו, והבלבול שאפף את אותן דקות. לא שזה תירוץ, רחוק מזה, אבל ההרגשה שהסיפור הזה שינה משהו. ערער את ההגנה, פירק את הקבוצה.
נפתח רגע סוגריים כדי להסביר את מה שנתפס בהתחלה כביזאר. דסה ביצע עבירה במרכז המגרש, עבירה ששווה צהוב ובמקרה שלו צהוב שני. השופט נתן יתרון וסימן להמשיך. דסה ירד להגנה ולפי החוקה אסור לו להיות מעורב כיוון שבעצם ההרחקה בדרך. דסה חילץ ולשופט לא הייתה ברירה – העונש הוא בעיטה בלתי ישירה מאותה נקודה. בכל מקרה, לפי החוקה החדשה לא היה אמור להינתן כלל יתרון כיוון שלא היה מצב ברור להבקעה בזמן העבירה של דסה.
מכאן והלאה נחשפה ההגנה של מכבי, כמו מספר פעמים בתקופה האחרונה, במערומיה. עומרי בן-הרוש, בדיוק כמו מול בית"ר, לא עלה כמו שצריך לכדור גובה. איגור פיליפנקה לא הגיב מהר
בשביל להגיע לכדור. ופתאום זה שווין, פתאום זה הפסד.המהפך המשוגע הזה, ההפסד הכואב הזה, יכול לפגוע בקבוצה במבט קדימה. ההתאוששות עלולה להיות לא פשוטה. זה לא נראה ככה, אבל יש משהו מלא בכוס מהמשחק - היא לא ריקה לגמרי. מכבי הראתה פוטנציאל גבוה מאוד עד ההתרסקות.
לא היה משחק של קבוצה ישראלית באירופה בו היא כל כך הרשימה וכל כך אכזבה. יחד. במכבי חייבים לשכוח, לנסות לצאת מהמשחק הזה עם החלק המרשים. זה לא קל, האוהדים ודאי מרוסקים. אחד הערבים הקסומים ביותר של מכבי באירופה הפך לסיוט. היא חייבת להתעורר ממנו מהר.
לפנייה לכתב/ת 
