"הרומנטיקן": רומן יצרי שקורץ לטלנובלה

"Amor secreto", טלנובלה דרום-אמריקנית

חלקו האחד של הרומן מספר על פֶליסיטו, איש עסקים קטן מהעיר פּיוּרָה שבפרו. פליסיטו גדל בעוני גדול, אך זכה באב מסור מאין כמוהו שהתעקש על חינוכו של בנו. היום, כשהוא בן 55, עסקיו משגשגים. פליסיטו אף מחזיק פילגש צעירה בדירה שהוא שוכר עבורה בעיר. אלא שהרומן נפתח במכתב סחיטה שמגיע לידיו (כיאה לסופר ערמומי ומיומן, יוסה לא מבזבז זמן על אקספוזיציה). אלמונים תובעים ממנו דמי חסות חודשיים. אך לא איש כפליסיטו ייכנע. נאמן למצוותו של אביו הנערץ המנוח ("אל תיתן לאיש לרמוס אותך") הוא מסרב לשלם. והעניינים מסתבכים והולכים. מי הם הסחטנים? האם המשטרה, שעושה רושם נרפה ומושחת, תלכוד אותם? האם ייחרבו עד אז עסקיו של פליסיטו?

ובינתיים בעיר הבירה לימה, בקו העלילה השני, בעליה העשיר של חברת ביטוח משגשת, איסמאל קרֶרָה, גבר בשנות ה־80 לחייו, פונה בבקשה מפתיעה לידידו ועמיתו ריגובֵרטו, העומד בפני פרישה. איסמאל, מתברר, עומד להינשא למשרתת הצעירה שלו, והוא מבקש מריגוברטו להיות עד בחתונתו החשאית; בקשה צופנת סכנות, שכן בניו של איסמאל, שני לא יוצלחים בעלי נטיות עברייניות, ייאבקו מן הסתם בנישואים בכל כוחם. וכך אכן קורה. במקביל, גם ריגוברטו שקוע בצרות־בנים משל עצמו, כשבנו המתבגר מדווח לו על פגישות לא סבירות עם אדם מסתורי. האם הבן הוזה את הפגישות? האם הוא סבור שהוא פוגש בשטן? במלאך? ואולי רק מנסה למשוך את תשומת ליבו של אביו בדרך מעוקמת?

יוסה מתגלה כאן כממזר גדול. הוא מודע לחלוטין שלז'אנר שבו נכתבות עלילות כאלה יש שם דרום אמריקאי מובהק. משרתות שעולות לגדולה, פילגש זוהרת ומסוכנת, בנים עוינים שאולי נולדו בכלל לאבות אחרים, פשע וסקס, עושר ועוני, רמזים לעל טבעי. כך מהרהר ריגוברטו המשכיל, בהערה שהוחדרה לרומן בתשומת לב מיוחדת: "איזה סיפורים מזמנת לנו המציאות. לא יצירות מופת, אלא סיפורים שדומים יותר לטלנובלות מוונצואלה, ברזיל, קולומביה ומקסיקו מאשר ליצירות של סרוונטס וטולסטוי. אבל הם לא כל כך רחוקים מאלה של אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, צ'רלס דיקנס או פֶּרֶס גַלדוֹס". סרוונטס הקדיש את יצירתו למלחמה בתשוקה לסיפורים יוצאי דופן (השיגעון של דון קיחוטה), ואילו הריאליזם של טולסטוי סולד מסנסציוניות ומצירופי מקרים לא טבעיים. אבל הציטוט מכיל, כמובן, גם צד אפולוגטי, בהזכירו שלרומן יש בהחלט מסורת סנטימנטלית וסנסציונית.

'הרומנטיקן' נהנה מכוח המשיכה של הטלנובלה, אבל הוא אינו טלנובלה. ראשית, יוסה פורש את העלילה באופן חכם, בסיוע מבנה כפול מאוזן וסימטרי; מפגין תחכום במסירת ובהסתרת אינפורמציה, לצורך בניית מתח. שנית, הרומן מכיל דקויות באפיון דמויות שלא נקשרות עם הז'אנר הטלנובלי ("לפתע פרץ אף הוא בצחוק היסטרי, קולני, נטול כל שמץ של שמחה"). ושלישית, היצירה של יוסה פוליטית ולא רק אסקפיסטית. פליסיטו ומאבקו במאפיה מייצג את תפיסת העולם הליברלית מבחינה כלכלית של יוסה. אם לא יתאפשר ליזמים קטנים לשגשג בפרו, אם אדם שבתושייה ובעבודה קשה חילץ את עצמו מעוני יופקר לפשיעה ולשחיתות, פרו תידרדר לתהומות עמוקים יותר מאלה שהיא כבר מצויה בהם. יוסה מודע לכך שטלנובלות משגשגות בחברות עם פערי מעמדות אדירים (בלוויית מורשת סנטימנטלית), שבהן סיפורי משרתות העולות לגדולה מהפנטים את הדמיון.

באופן אמביוולנטי יותר, נידונות ברומן גם ההשלכות של פערי המעמדות על היחסים בין המינים. בחברה שבה פערי מעמדות גדולים כל כך, והניעות החברתית בה תקועה, אחת הדרכים העומדות בפני נשים צעירות לשפר את מעמדן הכלכלי היא זנות גלויה או מוסווית. כך לגבי פילגשו של פליסיטו. כך, חושדים רבים, גם לגבי המשרתת של איסמאל.

לפני כשנה פירסם יוסה ספר עיון על מצבה המדורדר של התרבות בעולם העכשווי ('הערות על מותה של התרבות'). ריגוברטו האנין משמש כאן פה לסופר. הוא, והרומן עצמו, ממחישים שתרבות יכולה להיות דבר חי ויצרי מאוד.