משבר החברים: מי יישאר איתי ומי עם הגרושה
במרוצת השנים נשכחה החלוקה הטבעית של מי הביא איזה חבר. ממילא היה מדובר כבר בזוגות עם ילדים וחיינו התערבבו אלו באלו. כל המצב האידילי הזה משתנה באחת כשמחליטים להתגרש. חוץ מזה, גם מבלי שיגידו זאת באופן מפורש, החברים צריכים לבחור אחד מאיתנו, פשוט כי אין שום יכולת להזמין אותנו יחד יותר
כשמחליטים להתגרש הופכים לסוג של מר סופר: סופרים את הרכוש, את הכסף, את הילדים, המכוניות, הטלוויזיות, כלי המטבח ואפילו את התמונות שלא טרחנו לתלות על הקיר, אבל פתאום הן נורא חשובות. המאבק על הרכוש יכול להימשך שנים או ימים, ולא, הוא תלוי בכלל בכמות הרכוש או בשוויו.
אני מכיר זוגות שחיו במחסור נורא, ועדיין לא הצליחו להגיע לעמק השווה. בדרך כלל כשכבר כמעט מסכמים, פתאום נזכרים באיזה מאוורר שזרוק במרפסת והופך להיות סלע המחלוקת התורן. לעומת זאת, אני מכיר גם זוגות עם רכוש שפשוט לא רצו לחלוק אותו עם עורכי דין וסיכמו על חלוקתו 'חת-שתיים. אבל יש משאב אחד בעייתי שלא מתחלק שווה בשווה - איך שלא ננסה לחלקו, ואלו הם החברים.
במשך קרוב לעשרים שנה הצלחנו לצבור אי אילו חברים, חלק הבאנו כנדוניה מחיינו המוקדמים ביסודי או בתיכון, וחלק צברנו ביחד. חלק, אף אחד לא זוכר מי הביא, איך ולמה, אבל אי אפשר להיפטר מהם.
במרוצת השנים נשכחה החלוקה הטבעית של מי הביא איזה חבר. ממילא היה מדובר כבר בזוגות עם ילדים וחיינו התערבבו אלו באלו. ארוחות משותפות, קמפינג, בילויים בחיק הטבע, שמחות, אסונות, ביקורים בבתי חולים וכדומה, עד שלא זכרנו יותר שאת גלי ויריב היא הביאה, ואילו את עודד ומאיה אני הבאתי.
כל המצב האידילי הזה משתנה באחת כשמחליטים להתגרש. חוץ מזה, גם בלי שיגידו זאת באופן מפורש, החברים צריכים לבחור אחד מאיתנו, פשוט כי אין שום יכולת להזמין אותנו יחד יותר. אם היה לנו לפני החתונה הסכם ממון שכולל סעיף חברים, הוא בוודאי היה כולל נוסח סטנדרטי:
הואיל ובני הזוג החליטו להיפרד, והואיל ובכוונתם להסדיר את הסדרי הראייה עבור חבריהם, מוסכם על בני הזוג לשעבר כי:
4 א': כל חבר שנצבר קודם לחייהם המשותפים ילך עם בן הזוג שצבר אותו, אלא אם כן יביע החבר תרעומת באשר לסידור זה. או אז תידון בקשתו של החבר בבוררות מוסכמת על ידי בני הזוג.
4 ב': חברים שנצברו במשותף יחולקו שווה בשווה, כאשר לבעל זכות ראשונים לבחור את בן הזוג המעניין/המצחיק יותר.
4ג': חריגות להסכם זה: בני הזוג לשעבר יחלקו משמורת משותפת על השטיינמנים, כאשר האישה תוכל להיפגש עימם בימים ב' וד' ובכל סופ"ש שני, ואילו הבעל בימים הנותרים. בחגים יתארחו שנה אחת אצל הבעל ובשנה הבאה בתור אצל האישה.
הוסכם בין הצדדים כי משפחת בוטון המעצבנת שצבר הבעל קודם לנישואים תוחלף עם משפחת לוי שצברה האישה, כי אמנם גם הם משעממים, אבל לפחות האישה כוסית.
אחרי הגירושים פתאום אתה מבין כמה מהר מתאדה לו זוג חברים שחשבת שהם חברים טובים שלך, כמעט משפחה. אז נכון שכשהם היו צריכים ערבות להלוואה הלכת לחתום להם, ונכון שהלכת איתם לבנק כשהם היו צריכים משכנתא, ונכון שנתת לילד שלהם את הסלולרי שלך כשהוא היה צריך טלפון. אבל במבחן הזמן ולפי סעיף 4 א' בהסכם טרום החברים, הם חברים שלה, לא שלי. ואז פתאום אתה כבר לא חלק מהתוכניות, ולא ממש מתקשרים לדרוש בשלומך. ואם לפני כן, היינו דואגים שהחברים שלנו יהיו אינטלגנטיים, משעשעים, נדיבים, עוזרים בשעת צרה, אוהבים כמונו את החיים הטובים ושאפשר יהיה לסמוך עליהם, היום זה מספיק שיש להם ילדים בגיל של הילדות שלנו.
"אחי, מה המצב יא גבר?"
"מי זה?"
"ערן".
"איזה ערן?"
"חחח… יאללה תפסיק לעשות את עצמך, יא קורע, איזה ליצן אתה, בחיי".
"לא באמת, איזה ערן?"
"ערן לבני".
-שתיקה-
"מקורס חובשים?"
"כן אחי, מה המצב איתך?"
"וואלאק, ערן מקורס חובשים. איזה קטע!"
"זוכר הא?"
"בטח זוכר, אני זוכר שלא הסכמת להחליף איתי שבת כשלאחי היתה מסיבת רווקים והתחננתי בפניך, יא זבל".
-שתיקה-
"חחחח… איזה קורע אתה בחיי".
"טוב, מה נזכרת בי פתאום?"
"אה, לא סתם, התגעגעתי, לא דיברנו מלא זמן וגם ראיתי שאתה בקבוצה בפייסבוק של טיולי משפחות של גרושים-גרושות וחשבתי..."
"וואלה? אני עדיין שם? זה מלפני איזה ארבע שנים. מאז התחתנתי שוב, חזרתי בתשובה ויש לי היום חמישה ילדים, תודה לאל. אני בארץ רק ליומיים, אני גר בברוקלין דרך אגב… אז אתה יודע, אם אתה באזור".
"להתקשר?"
"אתה לא חייב, באמת".
בעודי שוקל את האופציות שלי בברוקלין, אני נזכר בעמי ודליה. נכון שדי ניתקנו איתם את הקשר מאז שנולדו להם הילדים, ובעיקר אחרי שעמי ישב בכלא שנתיים על מעילה בבנק, אבל עכשיו הילדות שלהם כבר בטח בגיל של הילדות שלי, אז באמת לא צריך להיות כאלה בררנים, זו לא עבירה שיש עימה קלון.
"הי דליה, מה העניינים?"
"ערן? מה המצב? איזה קטע שהמספר שלך עדיין מזוהה אצלי. שנים שלא נפגשנו".
"כן הא? למה התנתקתם ככה?"
"אנחנו התנתקנו? איפה הייתם כשהיינו צריכים אתכם? טוב לא משנה. איך אתם? שמעתי מאורית שהתגרשת, חבל שלא הרמת טלפון".
"אהה, נכון. הנה אני מרים".
"אז איך אתה עם הילדות מסתדר? אתה איתן בשבת?"
"בסדר, אנחנו נגיע".
"מה?!"
"כן, נשמח. אין לנו תכניות כרגע".
"אה, בשבת הזאת? אבל חשבנו לצבוע את הבית".
"זה בסדר, לא מפריע לי, אני דווקא אוהב ריח של צבע, תודה על ההזמנה, אז נפגש".
"אבל..."
"מה? אני לא שומע טוב, נכנסתי למנהרה, אז תסמסי לי את הכתובת. תודה".
וכך אני מוצא את עצמי מעמיס בשבת את הילדות, קצת אלכוהול ובשר ונוסע לעיירת הפיתוח של עמי ודליה. דווקא בית לא רע הוא הרים עם המעילה הזאת. חיש מהר הילדות מתנדפות לאיזה חדר לשחק או למשוך אחת לשנייה בשיער או השד יודע מה, ואני נשאר לאכול שיפודי פרגית ולשמוע מעמי איך הפלילו אותו ואיזה תרגיל נבזי המנהלים של הבנק עשו לו. הערב הגיע, מישהו מפטיר בנימוס, ספק בציניות: "אולי תאכלו כאן כבר ארוחת ערב?"
"למה לא? בשמחה", אני משיב מחויך. כשהילדות הציעו להתקלח שם, דליה כבר נזכרה למלמל משהו על לקום מחר מוקדם בבוקר. "יופי, אז תודה, שבוע הבא שוב, כן?" אני שואל בקול, ועמי ממהר לענות: "שבוע הבא אני חוזר לכלא". דגנרט, מה הוא לא יעשה בשביל להתחמק ממחויבות חברתית לחברים טובים. באמת איזה חברים מצאתי לי? אולי בכל זאת צריך להעלות שוב את הסטנדרט.
אז כל מה שנותר לי לומר לכם, ועכשיו ברצינות, הוא שחברים זה הדבר הכי חשוב. יותר מכל משאב אחר. אז תשדלו לשמור עליהם בעודכם נשואים, אבל תזדקקו להם מאוד, בעיקר אחרי הגירושים. תנמיכו ציפיות, אין יותר חברים של שניכם, כי אין שניכם, זה לא יעבוד. והחלוקה הכי נכונה היא החלוקה הטבעית, אז תנו להם לבחור אתכם. ממילא חברים אמיתיים יוכיחו את חברותם בדיוק בנקודת זמן זו, ואילו שלא, ובכן, כנראה שהם לא היו ראויים לכם מעולם.
