השדכן של מייקל פאסבנדר ואליסיה ויקנדר
דרק סיאנפרנס ליהק את מייקל פאסבנדר לתפקיד הראשי בדרמה הרומנטית שלו "אור בין האוקיינוסים", וציוות לו את השחקנית אליסיה ויקנדר. ביחד על אי בודד, הם התקרבו והפכו לזוג גם במציאות. "נוצרה ביניהם תחרות אנושית נפלאה, ובסוף הם תפסו אחד את השני", מספר הבמאי בראיון
לבמאי האמריקאי דרק סיאנפרנס יש כבר גוף עבודה די מרשים עם "בלו ולנטיין" ו"מקום בתוך היער", אבל כיום הוא מרגיש שהוא חב לא מעט לסטיבן ספילברג. בזכות טייקון הקולנוע הוותיק הוא גילה את "אור בין האוקיינוסים", רב המכר של מ.ל. סטדמן. "נמאס לי מהרעיונות של עצמי ורציתי לעבד משהו של מישהו אחר", שחזר סיאנפרנס בראיון שהתקיים במהלך פסטיבל ונציה, "קראתי במשך שנה ספרים ותסריטים של אחרים. ולא ראיתי את עצמי מבין או עושה את הדברים שקראתי. ואז הייתה לי פגישה עם ספילברג שהוא מעריץ גדול של 'בלו ולנטיין'. אני יודע שלדעתו זה 'אי.טי – חבר מכוכב אחר', רק בלי החוצן...", הוא מתלוצץ. בין הספרים איתם יצא סיאנפרנס מהפגישה היה גם "אור בין האוקיינוסים" אותו זיהה מיד כפוטנציאל לסרט.
"אור בין האוקיינוסים", שהתחרה בתחרות הרשמית של ונציה והיה מועמד לאריה הזהב, מתרחש אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועוסק בשתי דמויות שמנסות להתאושש מזוועות המלחמה: טום (אותו מגלם מייקל פאסבנדר) שחזר מהקרבות באירופה והחליט לא לפגוע יותר באיש. ורעייתו איזבל, ששני האחים שלה נהרגו, והיא משתוקקת לפצוח בחיים חדשים.
טום מתקבל לעבוד במגדלור מבודד, הניצב במקום בו שני האוקיינוסים נפגשים. איזבל נכנסת להריון, אך חווה הפלה טבעית. וכך גם בהריון השני. זה כמובן משפיע על מצבה הנפשי. ואז, באחד הימים, מגיעה סירה לאי, ובה גופה של גבר זר ותינוקת בוכייה. איזבל מתחננת בפני טום ומאלצת אותו להשאיר את הילדה בחזקתם. הם מחליטים לקבור את אבי התינוקת ולא לדווח על המקרה. מסביב כולם בטוחים שאיזבל היא אם הילדה. "זה סיפור על זמני", סבור סיאנפרנס. "סרט על זמני. הסרט היה יכול להתקיים בעוד מאה שנה - הלכנו למקום מיתי, כמעט תנ"כי, וחקרנו בחירות אנושיות. לי זה מרגיש כמו סיפור מהמקרא".
הסרט צולם באי מבודד בניו-זילנד, וכדי לעמוד בלוחות הזמנים של ימי הצילום, הצוות כולו שוכן במקום. "היה מקסים לחיות בלי טלפונים ובלי מחשבים ובלי טלוויזיה, בלי תקשורת ובלי קשר לשאר העולם. היה מקסים להתקיים במשך חמישה וחצי שבועות במצב אנושי קדום, שבו כל מה שאנחנו עושים זה לחקור את הדמויות", מסביר סיאנפרנס, "אני מרגיש שזה דורש המון תעוזה, אומץ ואמון מצד השחקנים. כשאני צופה כעת בסרט - הרגשות שם כנים, על המסך. ואלה רגשות מביכים. הם חקרו את עומק הנפש האנושית, ונחמד כשאתה יכול לשחק את זה, אבל פתאום אתה צריך להראות את זה לעולם, להראות לאנשים את התכונות הכי גרועות שלך על המסך, את מה שמכוער ולא מושלם בך. אבל זה חלק מהמשחק".
ואפשר גם להשתגע בכזאת סיטואציה.
"בהחלט. זה שיגע אותנו קצת. באמצע הלילה, בשלוש לפנות בוקר, הרוח הייתה נושבת. והיא הייתה כל כך אלימה. ואז אתה מתעורר פתאום בחמש בבוקר, אחרי שלא ישנת כל הלילה, ופתאום אתה כאן כדי לעשות סרט רומנטי. וכבר התחרפנת קצת. אתה מנסה להיכנס לעומק הפסיכולוגיה האנושית - ואתה יכול להגיע לשם כי אתה עייף ואתה משתגע. בכל פעם שאני יוצר סרט, אני מגלה משהו על עצמי. זו התרפיה שלי".
אולי זה הבידוד, או הרוח המשגעת, אבל במהלך הצילומים פרץ רומן לוהט בין פאסבנדר ו-ויקנדר השבדית שבינתיים הפכה לזוכת אוסקר (על תפקידה ב"הנערה הדנית"). סיאנפרנס שב"מקום בתוך היער" ליהק את בני הזוג ראיין גוסלינג ואווה מנדז לתפקידים ראשיים, הוא בעצם השדכן של הזוגיות החדשה שהתרקמה בסט הצילומים שלו. "אני אנוכי כשאני עושה סרט. אני חושב רק על הסרט, ועל מי יהיו האנשים הטובים ביותר לעזור לי לענות על השאלות שיש לי, שיעבדו טוב אחד עם השני. אני חייב לחשוב על כימיה מראש. אני מתחיל עם מישהו אחד - במקרה הזה מייקל, והייתי צריך למצוא מישהי שתוכל להיות הסערה שלו, אם הוא עומד להיות השקט", הוא נזכר.
"הייתי צריך לחשוב על שחקנית שתאתגר אותו, כי בשבילי, הוא כמו מוחמד עלי. הייתי צריך למצוא שחקנית שתוכל לדחוף אותו. לא יכולתי לשעמם אותו עם מישהי שלא ברמתו. אליסיה היא שחקנית משושלת ארוכה, סוס מרוץ ממשפחה מיוחסת. נוצרה ביניהם תחרות אנושית נפלאה. ומה שקרה בסוף על הסט הוא שהם תפסו אחד את השני, כשמישהו מהם נפל, וזו הייתה מערכת יחסים נפלאה. והסרט חזה בה. חיינו במסגרת בה לאנשים יצא להכיר אחד את השני ממש טוב וזה היה אינטימי ופרטי נורא. אגב, אני תמיד מחפש את המקום בו יש התנגשות בין מציאות לפיקציה, בין הסיפור לחיים, בין משחק להתנהגות אמיתית ולכן החיים במקום אפשרו את לנו לעשות את זה, ולמזלי, מייקל ואליסיה זרמו איתי".
סיאנפרנס בן ה-42 נולד בקולורדו למשפחה ממוצא איטלקי. "אני כפייתי לקונספט המשפחתי", הוא מצהיר, "כל הילדות נשאתי איתי מכשירי הקלטה, נהגתי ליזום ויכוחים עם המשפחה ולהקליט אותם. נהגתי לצלם אנשים בוכים. כשנסענו לדיסנילנד, הבאתי איתי מצלמת וידאו ביתית, ולא צילמתי אף רגע בדיסנילנד אבל כן את הנסיעה לשם. הצד האיטלקי במשפחה שלי תמיד היה חם מזג ומתלהם, רגשני עד כדי סכנה. עד כדי כך שהוביל לצרות ולאיבה. כשגדלתי, היו לנו תמונות משפחה תלויות על הקירות, בהן כולנו מחייכים, ותמיד חשבתי שאלה אינן תמונות אמיתיות. אז אף פעם לא חייכתי בתמונות הללו וניסיתי לתעד את הרגעים האמיתיים".
אז לאור הרקע הזה, לא מפתיע שסיאנפרנס הפך לקולנוען. "סרטים תמיד היוו לי בית", הוא מספר, "בית הקולנוע תמיד היה מקום נוח בשבילי. אף פעם לא הייתי אדם שקורא, יש לי איזה סוג של דיסלקציה, וגם הפרעות קשב וריכוז. גילתי את העולם דרך קולנוע. תקשרתי וניסיתי להבין את טבע האדם דרך סרטים".
ולאיזה תובנות הגעת בעקבות "אור בין האוקיינוסים"?
"ניסיתי להיאבק באוקיינוס מספר פעמים בחיי - והוא תמיד מנצח. פשוט הייתי צריך לצאת ולהילחם. לצאת ולשחות. אבל אי אפשר לנצח את האוקיינוס. אי אפשר להילחם בו. ניסיתי לעמוד כנגדו, אבל הוא מוחץ אותך כל הזמן. וזו חוויה מצניעה. רציתי שסגנון הסרט יביא בני אדם לנוף קדמוני מאוד, רציתי לחקור את טבע האדם אל מול אמא טבע. להתמודד עם הרגעים שנדמה שהם חסרי משמעות בין בני אדם. כשאני מסתכל על האוקיינוס, אני מרגיש חסר משמעות - קטן מולו. לזה אני מתכוון כשאני אומר שהאוקיינוס תמיד מנצח. כשמסתכלים על האוקיינוס, רואים את המרחב האינסופי של הזמן. רציתי להעמיד סרט כנגד רקע אפי כדי להאדיר את הדמויות - הן קטנות וגדולות בו זמנית".
