"ישראל מוצגת בעולם בצורה רחוקה מהמציאות"
כשהם נפגשו לראשונה, ג'יימי אוליבר היה שף צעיר וחצוף שהביא לעולם הקולינריה גישה חדשה ודיוויד לופטוס היה מעצב גרפי ללא כל הכשרה בצילום. היום, 20 שנה אחרי זה ועם רקורד של 100 ספרי בישול, לופטוס נחשב לאחד מצלמי האוכל המצליחים בעולם. ליווינו אותו במהלך ביקורו בתל אביב, ושמענו ממנו על שפים כוכבים, על צילום ועל מה הוא באמת חושב על ישראל ועל האוכל כאן
כשהעורך של מגזין "טיימס" הבריטי שלח אותו לצלם שף צעיר ומצליח לכתבה, לא היה לדיוויד לופטוס מושג לאן יתגלגלו הדברים. לופטוס היה אז בן שלושים, ורק שנתיים חלפו מהרגע שבו החליט לזנוח את מקצועו כמעצב גרפי ולהחזיק מצלמת סטילס ביד. עם מעט מאוד ניסיון וללא הכשרה מקצועית בכלל, הוא התחיל לתת את שירותיו כצלם למספר מגזינים בריטיים.
בשנת 1996 אף אחד בתקשורת עוד לא ייחס חשיבות יתרה לשפים, שלא לדבר על התייחסות אליהם כאל כוכבים של ממש. השף היחיד שנראה על גבי מסך הטלוויזיה הבריטי היה קית' פלויד, שהנחה באותם ימים תוכנית בישול משעשת ברשת BBC ששילבה בין מסעותיו בעולם לבישול בשטח.
בתום אותו יום צילום קיפל לופטוס את כליו והלך בלי לומר שלום, מותיר אחריו את השף הצעיר המום וכועס. בשיחה עם עורך העיתון, התלונן השף כי כמעט ולא הבחין בלופטוס מצלם וכי נראה לו שיום הצילומים היה בזבוז מוחלט של הזמן שלו. שמו של השף היה ג'יימי אוליבר. עורך העיתון הרגיע אותו, ואוליבר קיבל לידיו את התמונות לאחר מספר ימים. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה התלונן אוליבר על אופן עבודתו של הצלם.
עשרים שנה אחרי אותו אירוע השניים עדיין עובדים יחד, כשמאחוריהם לא פחות מ-17 ספרי בישול שונים וכמות מכירות כוללת של מעל ל-60 מיליון עותקים. הם גם מחזיקים בשיא מכירות הספרים העולמי, מיד אחרי ג'יי קיי רולינג, מחברת סדרת הספרים "הארי פוטר".
בביקור שהיה חשאי עד לסיומו, הגיע לופטוס, כיום צלם וכוכב נחשק ומבוקש על ידי טובי השפים והמסעדנים בעולם, בפעם הראשונה בחייו לישראל. היוזמה הייתה של הנהלת מלון הבוטיק "נורמן" בתל אביב ושל השף ברק אהרוני, השף האחראי על מסעדות המלון. מעל לשנה חיזרו אהרוני והנהלת המלון אחרי לופטוס, ולבסוף הצליחו להביא אותו למטרת צילומי מנות מהתפריט החדש של מסעדת המלון, עליו הם עובדים בימים אלו.
אנחנו נפגשנו עם לופטוס באחד הימים בהם שהה במלון בתל אביב, והתלווינו אליו ליום צילום אחד מרתק. "בזמנו המטבח לא היה דומה לשום דבר שאפשר לראות היום", מספר לופטוס, "ג'יימי אוליבר היה שף צעיר, חצוף ונאה שהביא לעולם גישה חדשה ומרעננת, אבל יותר מזה הוא הפך את המטבח לנושא מעניין עבור גברים.
"צריך להבין שעד התקופה שבה התחלנו לעבוד יחד, נושא הבישול עניין בעיקר אימהות ובנות. גברים בכלל לא התעניינו בזה. ג'יימי גילה את תחום הבישול לקהל הגברי. כן, אני יכול לומר זאת ללא כל היסוס. הוא עשה מהפכה ברמה עולמית".
מה לדעתך יוצר את החיבור ביניכם?
"אני לא מצלם מנות מוכנות וזה הכול. הקומפוזיציה של המנה לא מעניינת אותי כמעט בכלל, יחסית לתהליך שהביא ליצירת המנה. מעניין אותי מי גידל את הירק, מי בילה חודש בים ותפס את הדג, איך כל אחד מהם מרגיש כלפי העשייה שלו. החיבור שלנו מההתחלה היה סביב הרצון להפשיט את האוכל מכל התפאורה, ולהביא אותו בצורה הגולמית והחיה ביותר. החיפוש אחר הפשטות, המקור של המזון, והאנשים שבאמת עושים אותו".
הצילומים שלך מתאפיינים בעוצמה של החיות שבהם, התחושה שאפשר כמעט לגעת. איך אתה יוצר את זה ?
"יש את העניין הטכני של הצילום, אבל הוא חלק קטן מהעניין מבחינתי. לא למדתי צילום מעולם, ובאיזה שהוא מקום זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי, מכיוון שכאשר אתה בכלל לא יודע מה החוקים - אתה מראש לא כבול אליהם בשום צורה. אני מתחבר ליצירה של המנה מהבסיס שלה, וכנראה שאני מחפש דרך העדשה את המרכיב המקורי הזה שפגשתי קודם בידיים של החקלאי בשדה. מבחינתי הצילום עצמו הוא החלק הכי קטן בתהליך, והוא אף פעם לא ייקח יותר מכמה דקות קצרות וספונטניות לכל מנה".
המנה שהתפשטה
כאמור, כיום דיוויד לופטוס הוא אחד מצלמי האוכל המפורסמים והמבוקשים בעולם עם רקורד עצום של עבודות ומעל 100 ספרי בישול. הוא עבד בין השאר עם השף האיטלקי והמנטור של ג'יימי אוליבר, ג'נארוקונטלדו המוכר מתוכנית הבישול "שני איטלקים חמדנים" ("Two Greedy Italians"), עם רייצ'ל קאהו, אליזבת' דיוויד ואפריל בלומפילד.
הוא עובד עם השפים המצליחים בעולם, ובמקביל גם הופך אותם לכאלה. הוא הופך את האוכל שהם מבשלים לדבר חי שממנו יכולים ליהנות מיליוני אנשים. על אף הרקורד האדיר וכנראה שגם ללא כל קשר אליו, נראה כי כבר מהתחלה הוא לא היסס להיות נאמן לעצמו ולתפיסת העולם שלו.
כצלם עם חשבון אינסטגרם של מעל ל-120,000 עוקבים, מה אתה חושב על תרבות האינסטגרם ועל ההשפעה שלה על העולם הקולינרי?
"אני באמת לא מת על זה. מעבר לזה שבאספקט האישי והמקצועי יש פה בעיה רצינית של הפרות של זכויות יוצרים שקשה להתמודד איתן, יש משהו מאוד לא אותנטי וקצת משעמם בצילום בסלולר כשמשתמשים בפילטרים".
עם איזה שפים אתה מעדיף לעבוד?
"באופן כללי אני לא טיפוס של כוכבי מישלן. עוד לפני שהכרתי את ג'יימי אוליבר עבדתי עם גורדון רמזי, שהיה כבר אז שף מצליח. אני לא יכול למחוק מהזיכרון יום צילומים אחד שבו ראיתי אותו חותך ריבוע קטן ומושלם מתוך מרכז של דג בס, וזורק את שאר הדג לפח. הייתי בשוק וצעקתי: 'מה אתה עושה? יש שם דג שלם!' גורדון זרק לעברי בחוסר חשיבות: 'אוי, זה שום דבר, זה סתם שאריות'. צריך לצאת פעם לים עם הדייגים כדי להבין שבשביל כל דג קטן שאנחנו אוכלים מהים, יש אנשים שסיכנו את החיים שלהם. זה לא סתם דג שהגיע לבד לצלחת.
"כל כך הרבה פעמים שאלתי שפים במסעדות הנחשבות בעולם מאיפה הגיע הירק שהם מבשלים או נתח הבשר, ופשוט לא היה להם מושג. מבחינתם זה חשוב רק כשזה בתוך המחבת שלהם. אני לא יכול לעבוד עם שפים שלא מחוברים למקורות של חומרי הגלם שלהם. פשוט ככה".
אחרי כל כך הרבה שנים ועבודה בכל כך הרבה פרויקטים קולינריים, אתה עדין מתרגש מהמקצוע?
"אין ספק שהפרויקטים שאני שותף להם כבר שנים, כמו העבודה עם ג'יימי אוליבר, הם כבר משהו שמתרגלים אליו והוא מעט חוזר על עצמו, אבל העבודות האלה, כמו זאת שאני עושה פה עכשיו בישראל, הם מה שמרגש אותי.
"אני נהנה להגיע למקום חדש ולגלות שכל מה שחשבתי עליו מוטעה לחלוטין. ישראל מוצגת אצלנו בצורה כל כך רחוקה מהמציאות שפגשתי פה. הרבה אנשים הזהירו אותי שמסוכן כאן ואסור לי להגיע, אבל אין להם מושג על מה הם מדברים. מצאתי פה את אחד המקומות הכי רגועים ובטוחים שיש. אני תמיד מתרגש לגלות מקומות חדשים, מאכלים חדשים ואנשים נפלאים כמו שפגשתי פה".
חיבורים בינלאומיים
אז יכול להיות שלופטוס הוא מקרה חריג של חוסר הכרה עם המטבח הישראלי, אבל יותר סביר שהוא דווקא דוגמה מייצגת ושהדרך להכרה בינלאומית במטבח הישראלי עוד רבה. מצד שני, כנראה שיוזמות כמו של השף ברק אהרוני ויוזמות נוספות שנראו בארץ לאחרונה, הן בדיוק הדרך הנכונה.
"לראות את דיויד מתרוצץ ברחבי המלון יחף ועטוי תכשיטים, ולחזות בעבודה הכמעט רשלנית שלו זאת חוויה יוצאת דופן", מספר אהרוני, "אתה לא מספיק להניח את הצלחת במיקום שבו בחרנו לצלם, והוא כבר סיים את העבודה ומוכן למנה הבאה. זה בהחלט מאוורר קצת את האופי המוקפד שמאפיין את המלון, וזה תענוג אמיתי".
את הכימיה בין אהרוני ללופטוס קשה היה לפספס. החיבור לחומרי הגלם, התפיסה הקולינרית של "דיסנט פוד" כזה שמביא איכויות גבוהות מאוד מצד אחד, ומעט מאוד מניירות מצד שני. הרצון להפשיט את חומר הגלם ממסכות ועטיפות, נראה כמו הדבק שמחבר בין השניים.
מה דעתך על המטבח הישראלי?
"האמת היא שעד כה לא ידעתי על קיומו. הדבר היחיד שהכרתי הוא המטבח היהודי, שאליו נחשפתי במהלך אחת התוכניות שצילמנו בניו יורק. זה היה תחת הנושא של בישול בריא, וביקרנו במספר מסעדות של אוכל יהודי.
"זאת הפעם הראשונה שלי בישראל ואני די המום. ציפיתי להגיע למקום שכל מה שמאפיין אותו הוא העולם היהודי שפגשתי, אבל במציאות אין שום קשר לזה. הצוות של נורמן דאג לקחת אותי לאכל חומוס באבו חסן, פלאפל אצל הוויזרד ("הקוסם") ולרומנו .זה היה משהו. אבל באמת שברק אהרוני הוא השף הישראלי היחיד שיצא לי לעבוד אתו. אני עדיין נפעם מהפרנץ' טוסט שלו. אני לא צוחק, אני חושב שזה כנראה הפרנץ' טוסט הכי טוב בעולם".
אז נראה אותך שוב בקרוב לישראל?
"ביליתי פה נפלא. הצוות במלון דאג לי, אולי קצת יותר מדי, אבל היה פה ממש מיוחד. יש סיכוי לא קטן ששיתוף הפעולה הזה יימשך ואני בהחלט מצפה לחזור".
ראו איך השף ג'יימי אוליבר מכין סטייק:
