"כולם מצלמים וכולן מצלמות, די להתחסדות"
שרון פרי הצטרפה השבוע לרשימה ההולכת וגדלה של נשים שתמונות העירום שלהן נגנבו והועברו מוואטסאפ לוואטסאפ. אבל האם מדובר במקרים חריגים? או שמא מדובר בתופעה רחבה ואולי אפילו נורמטיבית, שפשוט משקפת את רוח התקופה?
פרשת פרסום תמונות העירום של שרון פרי, ובעיקר תגובות התקשורת והציבור לפרסומן, מלמדות אותנו דבר או שניים על החברה הישראלית, ולצערי, הדברים האלה לא נעימים בכלל. דרך מראת הפרשה משתקף חיבור בלתי אפשרי בין חברה טכנולוגית המתקשרת את עצמה לדעת דרך הסמארטפון, עם תרבות של סלפי-תיעוד-והעלאה לרשת, "תמונה או שזה לא קרה", סיפוק מיידי וסף גירוי גבוה, לבין ערכים ונורמות מסורתיים שעדיין שולטים בכיפה, ועושים לנו "נו-נו-נו" כשאנחנו מפרים אותם.
את הביטוי לדיסוננס האינהרנטי לחברה הישראלית אפשר לראות בהאשמות המופנות כלפי הנשים שתמונותיהן נחשפו לאחר שנגנבו ממכשיר הטלפון הסלולרי (כמו במקרה שרון פרי), או ממחשבן האישי (כמו במקרה ענת הראל). לכאורה, מדובר בעניין פלילי לכל דבר עם אשם אחד עיקרי - הגנב המפיץ, ואשמים רבים נוספים בבליל הקולקטיב האנונימי, המעניק להם את אשליית חוסר האשמה.
אני מדברת כמובן על כל אלה שהעבירו את התמונות מוואטסאפ אחד למשנהו. אבל בפועל, אם לשפוט מהלינץ' הציבורי, יש רק אשם אחד בפרשה וזו האישה עצמה. "אולי את צריכה לכעוס על עצמך?" שואלת אורלי וילנאי את שרון פרי בהאשמת קורבן קלאסית, והטוקבקים חיש מהר מצטרפים לחגיגה. "למה אישה ואם צריכה להחזיק פורנוגראפיה שלה בסמארטפון ???" שואל אחד המגיבים, וחושף את הפשע הכפול שפרי ביצעה: מילא שהעזה לצלם את עצמה בעירום, אלא שלא נעלה את התמונות מאחורי סוגר ובריח בבושה וכלימה.
מדוע הכעס הרב המופנה כלפי שרון פרי? האם התנהגותה באמת חריגה, או שמדובר במשהו סטנדרטי בעידן הסלפי, ולמעשה יכול לקרות לכל אחת? כדי להבין אחת ולתמיד את הסוגיה, דיברתי עם 12 נשים (וגבר אחד) בשנות ה-20 וה-30 לחייהן, שלמרות שאינן מהוות מדגם מייצג, הן בוודאי מעידות דבר מה על רוח התקופה. ביקשתי לדעת האם הן שומרות תמונות עירום של עצמן ומאיזו סיבה, האם הן חוששות שמא תמונותיהן ייחשפו, ומה הן עושות כמניעה. כולן מובאות כאן בשמות בדויים, לאור הסטיגמטיזציה שמלווה את התופעה.
אקדים ואומר שהדבר הראשון שלמדתי הוא שכולן (וכולם) מחזיקות תמונות עירום בסלולרי. למעשה, מדובר בתופעה כה שגורה, עד שמי שאינה מחזיקה תמונות של עצמה היא-היא החריגה. נשים רבות מספרות שהצילומים משמשים אותן כאמצעי לתיעוד עצמי. לדוגמה, "איך תראי את עצמך כשתהיי מבוגרת ותרצי להיזכר בגוף היפה והצעיר שלך?" או לחילופין "איך תראי את התחת שלך אם את לא מצלמת אותו במצלמה?" שואלת תמוז. "אני מצלמת את עצמי בקטע של תעופה עצמית בלתי פרופורציונלית. אני אוהבת להביט עליהן כשאני במחזור, עלובה ונפוחה, ולהגיד בואנה אני מהממת, הכל בסדר, אפשר להמשיך", מוסיפה לבנת.
עבור רננה משמש התיעוד כסוג של טיפול עצמי. "אני מצלמת את עצמי בעירום לא מעט", היא אומרת. "אני חושבת שאני עושה את זה קודם כל לעצמי - אפשר לקרוא לזה נרקיסיזם ואפשר לקרוא לזה עבודה על דימוי עצמי בעייתי. בתור בעלת משקל עודף, או כפי שאוהבים לכבס את המילה - "פלוס סייז", חשוב לי לצבור בטחון עצמי לפני שאני עושה סקס. באמצעות הצילומים אני מצליחה להשכיח את החרדות שלי, וכמובן שאני שומרת רק את התמונות הכי יפות".
נשים אחרות מתעדות את עצמן ואת בני הזוג שלהן בקונטקסט מיני. מירי, צלמת חובבת, חושבת שאת הסקס שלהם חובה לתעד: "סקס זה דבר שמצטלם נפלא, במיוחד סקס כמו שלנו, שכולל תלבושות ואביזרים. אני לא מצלמת כדי להסתכל על התמונות אחר כך, זה יותר הצורך לתעד". טופז נהנית להתבונן על התמונות שצולמו: "בפועל לא כזה נוח לצלם תוך כדי מין, אבל ריגוש זה בריא. אני אוהבת כשנשארות לי על המכשיר תמונות ואני יכולה להסתכל עליהן מדי פעם. תמיד יש זיכרון שמתלווה לזה".
רוב הנשים משתמשות בתמונות למטרת סקסטינג, חלקן כסוג של פור-פליי עם בני הזוג. "יש את השלב במערכת היחסים, שאם לא נמצאים יום אחד ביחד זה קשה מנשוא, וכמה שעות עבודה מרגישות כמו פרידה ארוכה. אז שולחים תמונות אחד לשני", משתפת מירי. ג'ני מנהלת בעזרת התמונות רומן וירטואלי עם בחור שגר בחו"ל. "היה לנו סקסטינג פרוע אתמול. שלחתי לו תמונות שצילמתי בלייב, והוא שלח לי תמונות וגם וידאו קצרצר. ביחסים מרחוק זה נדרש שנעשה סקס וירטואלי". אחרות, כמו סתיו, שולחות את התמונות גם לפרטנרים מיניים ממשיים וגם לווירטואליים: "לפעמים שולחים תמונה מחרמנת, עירום מלא או חלקי, באמצע יום עבודה ויש בזה מן הריגוש. קרה לי עם זיונים, וגם עם אנשים וירטואליים לחלוטין מרשתות חברתיות. אני מעדיפה כמובן לעשות את זה עם אנשים שיצא לי מהם משהו, אחרת זה מתסכל קצת. אבל יצא גם עם כאלה שלא".
מדובר בעניין מקובל ונורמטיבי לחלוטין, טוענות הנשים, כך שההתקפה כנגד נשים שעושות זאת היא לא פחות מהתחסדות. "כולם מצלמים וכולן מצלמות, כך שההתחסדות כאן אינה במקום. כן יש עניין של אחריות אישית, אבל הוא לא כולל בתוכו את ההחלטה לצלם או לא", אומרת רננה. "שלא יעבדו עלייך החסודות", מוסיפה שירז. "כל אחת אוהבת להצטלם בעירום ולראות את עצמה כפתיינית. בכל קדושה יש גם קדשה. למה הן עושות סלפי עם מחשוף ומעלות לפייסוש? בשביל הלייקים. יעני צומי. נשים שלא מודות בזה בטח גם יאמרו לך שנשים רק רוצות קשרים רציניים ולא רוצות סטוצים".
"אנשים שולחים לחברים וזו ביצה קטנה"
ומה לגבי החשש שהתמונות יגיעו לעיניים הלא נכונות? גם הוא תמיד מתקיים. "חבר שלי מחק את התמונות שלי מהמחשב אחרי שאמא שלו מצאה אותן בטעות כשהיא נכנסה לתיקיה הלא נכונה. אני חושבת שהיא היתה הרבה יותר נבוכה ממני, כי אותי זה הצחיק בעיקר", נזכרת יהלי. סתיו כמעט שלחה פעם את התמונות לנמען הלא נכון: "פעם אחת כמעט שלחתי למנכ"ל שלי תמונה כזו, כי קוראים לו באותו השם כמו הבחור. השמות שונו אחרי הכמעט אינסידנט המביך הזה, וגרוע מזה, לאמא שלי! השם שלה נלחץ בטעות מהרשימה. אופסי. מזל שהבנתי את הטעות לפני שלחצתי על הסנד".
גם בקרב גייז, מעיד אורי, מדובר בעניין נפוץ ביותר. "אין בחור גיי אחד שאין לו תמונות עירום באייפון", הוא מכריז. "תספרי כמה חברים הומואים יש לך, ל- 100% מתוכם יש תמונות בנייד, והם שולחים אותן לבחורים מגריינדר, סקראף או אטרף, לא חסר. זה לא נעים כשזה עובר הלאה אבל זה קורה. אני מניח שכאשר זו הנורמה בקבוצה יותר ליברלית, פחות עושים מזה סיפור, אבל תמיד צריך לקחת בחשבון שזה עלול לעבור".
"אנשים שולחים לחברים, ותל אביב זו ביצה קטנה. זה חלק מהעניין. כבר קרה לי שהעבירו תמונות וגם סרט הלאה. בהתחלה זה מאוד מעצבן, ויש מקרים שזה מרתיח, אבל מתמודדים ונקסט. יש כל מיני בלוגים שמפרסמים תמונות, את חושבת שהם קיבלו רשות על כל תמונה? ממש לא. אפילו אני מצאתי את עצמי בבלוג. יש גם אנשים שמתחזים ושולחים תמונות לא שלהם, כחלק מהעמדת פנים. גם זה קרה לי, שגנבו תמונות".
מה ניתן לעשות כדי למנוע חשיפה של תמונות אינטימיות שיועדו לעיניו של אדם אחד בלבד? חלק מוחקות את התמונות לאחר השימוש בהן. "שולחים, שומרים את התמונה, ומוחקים מהטלפון", אומרת תמוז. הרוב מקפידות לצלם את עצמן ללא פנים כדי למנוע את זיהוין במידה והתמונה תדלוף. "אני לא מצלמת תמונות שלי עם פנים, כך שאם משהו יקרה - התמונות יהיו של חלקי גוף, ואי אפשר יהיה להוכיח שזאת אני", מספרת שירי. חלקן אינן סומכות על הבחורים אליהם הן שולחות את התמונות. "מרבית תמונות העירום שלי הן ללא פנים. זה התחיל מחשש שבן שיחתי יחליט לפרסם אותן", אומרת סתיו. ג'ני, לעומתה, חוששת רק מגניבת המכשיר. "אני סומכת עליו והוא עלי, אבל אם יש איברים בתמונות אז אני מצטלמת תמיד בלי פנים. יכול להיות חלק קטן מהפנים - שפתיים, קצת אף, לפעמים שיער ואת המיטה שלי, מי שמזהה. אבל ברור שיש סיכון".
רננה מסכמת את אמצעי הבטיחות הקיימים: "אם שומרים על מספר כללים פשוטים - צילום ללא פנים או פרטים מזהים אחרים, שמירה של הצילומים במכשיר טלפון שנפתח באמצעות טביעת אצבע בלבד בלי להעלות את התמונות לענן, ושליחתן לאנשים שאתם סומכים עליהם בלבד - אפשר להגן על עצמך. לא ב-100% כמובן, אבל למה יש היום 100% ביטוח?".
למרות זאת, נראה שרוב הנשים אינן מתרגשות מהאפשרות שתמונותיהן יחשפו. כך למשל, מספרת לבנת. "זה באמת לא נעים, אבל לא כזה מלחיץ אותי. לא יודעת. אולי אני קצת חיה בסרט אבל הכל חרטא, באמת. כולה ציצים. לפחות מבחינתי. ברור לי שלא בא לי שקולגות יראו, או ההורים שלי, אבל בהנחה שכן... יאללה, סלמתק". קים טוענת כי הדבר תלוי בסטטוס בחיים: "הטלפון שלי מוגן בכל אמצעי אבטחה שאפל מאפשרת, וגם אם יופצו תמונות עירום שלי לא נראה לי שיחרב עולמי. כשאהיה נשואה/בזוגיות או אמא, ייתכן ואשקול שוב אם להשאיר או למחוק".
לשירז אין בעיה עם החשיפה, כל עוד מדובר רק בגוף ולא ברגש. "בחייאת, מה כבר יגלו, עוד גוף עירום? מה כבר יעשו? יפיצו לווטסאפים 'תראו זאתי' ככה? זה רק אומר עלי שנוח לי עם הגוף שלי ואין לי בעיה לחשוף אותו ברבים. זה לא אומר שאני מוכרת שירותי מין. בואי ניקח את הדברים בפרופורציות. אבל בשבוע שעבר שלחתי לבחור שאני מאוהבת בו וידאו בשיחה מוצפנת ואח"כ מחקתי. זה היה באמת רגע אינטימי עם הבחור ובגלל שזו אני ולא רק הגוף שלי".
הבעיה מתחילה כשלא קיימת הסכמה
ד"ר סוזי קגן, יועצת פסיכולוגית בכירה, בעלת קליניקה לטיפול זוגי ומשפחתי ומרצה באוניברסיטת בר אילן, טוענת כי הצורך לתעד את עצמנו מלווה את בני האדם מאז ומתמיד. "אנשים אהבו להצטלם מאז שהומצאה המצלמה, ואף לפני כן לצייר דיוקנאות. אבל אם בעבר כדי להצטלם היו צריכים להתכונן לזה מראש, הרי שהיום זה הפך למאד נגיש בזכות הטלפון שנמצא בכל מקום ובכל זמן. לכן, הצורך לתעד ולראות איך זה נראה מעיני העדשה גלש גם לחלקים היותר אינטימיים ופרטיים, ובא לידי ביטוי בהצפה של צילומים בשנים האחרונות".
אם מדובר בעניין נפוץ, מדוע הציבור מגיב לכך כאילו מדובר בטאבו?
"התמונות שיוצאות אל העולם בכזו קלות ומהירות מערערות את החלק המקודש שנקרא גוף ואינטימיות, כי אנו נמצאים בחברה שמתייחסת לזה בכבוד. אנחנו עדיין חברה מיושנת וארכאית, אין מה לעשות. אנחנו גם נמצאים בתפר שיש מי שתמיד יכיר אותנו, כי זו חברה שבה מכירים אחד את השני. פה אתה תפגוש את האנשים שראו את התמונה במכולת ובתחנת האוטובוס ובישיבה. הבעיה מתחילה כשלא קיימת הסכמה או כשאין שיח, כמו במקרה של גניבה או סחטנות. יש לי מטופל בן 26 שיש תחרות בינו לבין החבר'ה למי יש יותר תמונות אינטימיות של בנות הזוג. הם מפיצים את התמונות בוואטסאפ כדי לקבל תגובות כמו 'איזו שווה'. מבחינתם הם לא חוטאים כי הם שומרים את זה חסוי בתוך הקבוצה וכמובן שהבנות לא יודעות על זה".
שוב ושוב אנחנו עדים למוסר הכפול שמוחל על נשים. למרות שצילום תמונות עירום הפך לתופעה מקובלת, ולמרות שהן נשלחות לגברים כחלק ממשחק חיזור הדדי בין מבוגרים, כשהן נחשפות – באופן מכוון ע"י הנמען של התמונה או ע"י גנב – מי שמשלם את המחיר וצריך לתת את הדין זו תמיד האישה. היא זו שצריכה להסביר מדוע הצטלמה, בדיוק כפי שמצפים מנאנסת להסביר מדוע הלכה בסמטה חשוכה או שתתה כשיצאה למסיבה. לא רק זאת, אלא שחבר השופטים בפניו עליה להצטדק כולל אנשים שבעצמם נתנו יד לדבר ושיתפו את התמונות. מהם לא מצופה להסביר דבר.
שינויים בדרך שבה אנחנו מתקשרים עם אנשים אחרים גוררים גם שינויים בדרך בה אנחנו מתקשרים את המיניות הנשית. היא מצולמת, היא נסחרת והיא מופצת. התופעה הזאת זוכה לעידוד, כל עוד היא נשארת בין חדרי חדרים. מרגע שהיא חודרת את הגבול של הספרה הציבורית, היא תזכה לסנקציות. הפשע של שרון פרי אינו צילום התמונות, אלא העובדה שהיא נתפסה. מבחינת החברה הישראלית היא נענשת על חוסר הזהירות שלה, בדיוק כמו הנאנסת ש'הביאה את זה על עצמה'.
לפנייה לכתב/ת 
