המועמדים לאוסקר, כדאי להכיר כבר עכשיו
חמישה חודשים לפני טקס האוסקר אפשר כבר לזהות את הסרטים הבולטים שיתמודדו על הפסלון המוזהב. הם אמנם עוד לא יצאו לבתי הקולנוע, אבל אמיר בוגן צפה בהם במהלך פסטיבל טורונטו, והוא כאן כדי לספר לכם עליהם. המיוזיקל "לה לה לנד", הדרמה השנויה במחלוקת "הולדתה של אומה", וההופעה המרגשת של נטלי פורטמן ב"ג'קי". סקירה מוקדמת
לה לה לנד
סרטי מיוזיקל – כבר לא עושים כאלה, ובטח לא מרהיבים כמו בימים של באסבי בארקלי בשנות ה-30. הקהל של היום ציני וחסר סבלנות כשמדובר במופעי מחזמר קולנועיים. ובכל זאת, דמיאן צ'אזל, העז ויזם את "לה לה לנד" ואף זכה בתמיכתו של המפיק גארי גילברט, מבעלי אלופת ה-NBA הטרייה קליבלנד קאבאלירס. כמובן שהליהוק של ריאן גוסלינג ואמה סטון לתפקידים הראשיים סייעו לפתות את המשקיעים. הסרט, נשען על השניים – המראה המצודד שלהם, מיומנויותיהם הדרמטיות, וגם כשרון הריקוד והשירה המפתיעים שלהם. השילוב ביניהם, עושה רושם הביא לסרט את הפרס הראשון בטורונטו.
צ'אזל בן ה-31 כבר הגיע לאוסקר עם סרטו הראשון "וויפלאש" שחקר את הקפדנות המדוקדקת על סף ה-OCD של מתופף צעיר. "לה לה לנד" אינו אפל ומאתגר כמו קודמו. הוא מענג ביותר ומספק פחמימות פשוטות, קלות לעיכול. לפעמים גם גלוקוז. בסרט, גוסלינג מגלם פסנתרן ג'אז מדוכדך בעל עקרונות בלתי מתפשרים, סטון מגלמת שחקנית מתחילה ושאפתנית, שתקועה על סטטוס המתחילה קצת יותר מדי זמן, כשכל אודישן אליו היא מתייצבת מסתיים בסירוב. הפיצוי על הקריירה המדשדשת שלהם מגיע בדמות סיפור אהבה חביב ומלא אופטימיות, ומוזיקה – לעתים סוחפת, לעתים מינורית, ותמיד הרמונית ונעימה לאוזן. התפנית בעלילה מגיעה כשההצלחה מתדפקת על הדלת, ומאיימת לפרק את הזוגיות הצנועה שהשניים ניהלו.
Manchester By The Sea
זה די נדיר, אבל גם בתעשיית הקולנוע האמריקנית הדורסנית יש מקום לחברויות אמיצות – לפחות מחוץ לגבולות הוליווד. ואלו מזמנות יצירות אינטימיות מרגשות במקום פיצוצים, חלליות ומפלצות ענק. התשוקה העדינה הזו ניכרת ב"Manchester By The Sea" שכתב וביים קנת' לונרגאן בהזמנת המפיקים מאט דיימון וג'ון קרסינסקי ובכיכובו של קייסי אפלק – כולם חברים טובים בחיים האישיים וגם באלה המקצועיים. הפרויקט המשותף שלהם הוא דרמה שופעת אנושיות ועשויה בכנות מרגשת – כזו שסביר להניח תגרום ללא מעט עיניים של חברי האקדמיה לקולנוע לדמוע.
אמנם זהו רק סרטו השלישי של לונרגאן ("מישהו לסמוך עליו", "מרגרט") כבמאי, אך הוא נחשב לאחד התסריטאים המבריקים והרגישים העובדים כיום, וככזה היה מועמד לאוסקר פעמיים. בזכות "Manchester by The Sea" הוא עשוי לשים ידיו על פסלון המוזהב גם כבמאי וגם כתסריטאי. הסיכוי של קייסי אפלק לקטוף את תואר השחקן הראשי הטוב ביותר גם לא רע. הופעתו בסרט מהדהדת בחדרי ההקרנה וגם אחר כך בחדרי הלב. הוא מטיב כל כך לגלם גבר שבור אכול אשמה, שאי אפשר שלא להזדהות עם כאבו וחוסר היכולת שלו למצוא לעצמו נחמה אחרי טראומה מזוויעה מעברו.
הולדתה של אומה
תשומת הלב התקשורתית בנוגע ל"הולדתה של אומה", זוכה פסטיבל סאנדנס, צצה מתוך מחאת השחורים על הקיפוח במועמדויות לאוסקר. ההקשר ברור: הסרט מגולל מחדש את מרד העבדים במחוז סאות'המפטון בווירג'יניה מ-1831, ובמציאות הכוכבים האפרו-אמריקנים פתחו במרד נגד שליטת הלבנים באקדמיה לקולנוע. על הרקע הזה, כבר אז סומן "הולדתה של אומה" כמועמד מוביל לאוסקר 2017. שמונה חודשים עברו מאז, ותשומת הלב התעוררה שוב בנסיבות בעייתיות: פרשת האונס בה היה מעורב הבמאי נייט פארקר לפני 17 שנה. עניין עגום שמעיב על סיכויי הסרט – אם כי לחלוטין לא מבטל אותם.
אבל מה עומד לזכות או לחובת "הולדתה של אומה" מלבד העניינים המתרחשים מחוץ לאולם הקולנוע? האמת היא שמדובר ביצירה שהיא אוברייטד ושגרתית למדי. היא מלאת פאתוס, זה נכון ובמקביל היא משופעת באלימות בוטה וגסה, אבל מוצדקת. ויש גם גיבור – העבד אציל הנפש נאט טרנר. סוג של עילוי, גדול בתורה שהפך לאיש דת. בחסות אדוניו הנדיבים, הוא הופך למטיף בשירות ישו, ובשירותם. אבל נוכח ההתעללויות מסביב, הוא חש שהגיעו מים עד נפש. כמו גדעון, שמשון הגיבור, ויהושע לפניו, הוא קורא למרד. "הלאה לירושלים", הוא זועק בפני חבריו העבדים המתוסכלים.
Moonlight
אם יש שיריון באקדמיה למועמדים אפרו-אמריקנים, ולא מן הנמנע שיש אחד כזה – "מונלייט" של בארי ג'נקינס יכול להתמודד עליה. מדובר בדרמה נוגעת ללב המלווה את תהליך ההתבגרות הכואב של צעיר בשכונת עוני במיאמי. הגיבור שיירון מוצג בשלושה שלבים של חייו – כילד מפוחד ושתקן (אלכס ר. היברט), כנער בודד הסובל מבריונות (אשטון סנדרס) וכגבר מצולק וטראומטי (טרוונטה רודס). בעיניים דומעות אנו צופים איך נפשו הרכה של ילד ביישן ורגיש מתעצבת על רקע הזנחה, עוני, והתעללות שהוא חווה במקום הקשה בו נולד. הסרט מצולם ומבוים ברגישות, וזכה לשבחים יוצאים מהכלל. "מונלייט" עשוי להיות הסוס השחור של האוסקר. מה שפוגע משמעותית בסיכוייו היא העובדה כי מדובר בהפקה צנועה ונטולת כוכבים.
Queen Of Katwe
עוני והזנחה יש גם ב"Queen of Katwe" של מירה נאיר הוותיקה, אך הם עטופים בצבעים וניחוחות, שמחת חיים והמון המון השראה. העלילה המבוססת על סיפור אמיתי מתרחשת באוגנדה. המדינה האפריקאית צצה בדרך כלל בהוליווד בהקשר של מבצע אנטבה, אבל בדרמה האופטימית מבית דיסני הגיבורה היא נערה בשם פיונה מוטסי (מדינה מלוונגה) משכונת פחונים, שמתגלה במקרה כעילוי בשחמט. בעידוד המדריך שלה (דיוויד אוילואו) ולמרות ההתנגדויות של אמה (לופיטה נ'יונגו), היא נחושה לזכות בתהילה ומצליחה לעשות את הלא יאומן. לא יאומן, שבדרך גם לא תמיד אמין - יותר מדי תמימות אופטימית, יותר מדי הרגשה טובה, כנהוג בדיסני. אפליה גזעית? במקרה זה המאבק בין השחורים ללבנים הוא רק על לוח השחמט.
Lion
סיפורים אמיתיים העוסקים בילדים אבודים נראים כמו כרטיס הכניסה לטקס האוסקר. וככזה, "Lion" מסתמן כמועמד בולט. ההפקה האוסטרלית לוקחת אותנו להודו, שם גדל הילד סארו בעיירה ענייה ומוזנחת לא פחות מקאטווה. יום אחד הוא הולך לאיבוד ומנסה לשרוד ברחובותיה האכזריים של כלכותה. חלק זה של הסרט הוא הסוחף ביותר בדרמה שביים גארת' דיוויס. החלק השני שלה מלווה את סארו הבוגר (דב פאטל - האיש שלכם לתפקידי הודים בקולנוע), 25 שנה מאוחר יותר, כשהוא סטודנט מוכשר באוסטרליה, בן אוהב להוריו המאמצים (ניקול קידמן ודיוויד וונהאם), ובן זוג לחברתו רוני מארה.
הזכרונות מציפים את סארו והוא מנסה לשחזר את מסלול החזרה הביתה למשפחתו הביולוגית. הוא מצליח בעזרת Google Earth, אבל תודו שלשבת מול המחשב ולחפש בגוגל לא נראה כמו משהו מסעיר, גם לא כשהגיבור עושה פרצופים או מזיל דמעה - מהתרגשות או מריצודי המוניטור. למרות זאת, "Lion" הוא אחד מאותם סיפורים חובקי עולם ומעוררי רגשות שיכול לתפוס תאוצה במירוץ לאוסקר.
סנודן
הצד האפל של גוגל והאינטרנט ככלל נחשף בסרטו החדש של אוליבר סטון. האיש שזכה באוסקר כבמאי על "פלאטון" ו"נולד ברביעי ביולי" (והיה בסביבה גם עם "וול סטריט", "JFK", "רוצחים מלידה" ואחרים), לא הפיק בשנים האחרונות סרטים טובים במיוחד. אבל "סנודן" (שיכונה בישראל בשם המסורבל "המרגל – סנודן") הוא מותחן ריאליסטי מצוין, ביקורתי כמו רוב רובן של יצירותיו של הקולנוען בן ה-70, ויעיל להפליא. מי שצופה יבחן מחדש את סידורי אבטחת הפרטיות האישית שלו. לא ניתן לעצום את העיניים תוך צפייה ב"סנודן", ואחרי היציאה מבית הקולנוע אי אפשר שלא לכסות את עיניות הנייד והלפטופ שלנו. כי קרוב לוודאי שהאח הגדול צופה בנו - דרכן.
סטון מגולל את סיפורו של אדוארד סנודן, המוצג כגיבור אמריקאי בן זמננו – שונה מאוד מאלו הפטריוטים של קלינט איסטווד. ג'וזף גורדן-לוויט מגלם בכשרון רב את הבחור המבריק שהתגייס לשורות שירותי הביטחון האמריקני במטרה לשרת את ארצו, ואז מגלה לתדהמתו שמערכות הבקרה והשליטה של סוכנויות הביון השונות יצאו מכלל שליטה. כל טלפון נייד, כל אימייל, עמוד פייסבוק או מנוי טוויטר מותר לבחינה פרטנית מבחינת הרשויות - עם או בלי אישור מבית המשפט. הכל מותר במלחמה נגד הטרור, גם חדירה לפרטיות. פרשת שרון פרי היא דוגמית זעירה ביחס לארץ האפשרויות הווירטואליות הבלתי מוגבלות.
"חיות ליליות"
סרטו החדש של טום פורד "חיות ליליות" ("Nocturnal Animals") נפתח במחזה גרוטסקי ומהפנט בו זמנית. דמויות של נשים שמנות רוקדות בעירום מלא, כאילו היו דוגמניות בתצוגת אופנה משגרת יומו של פורד – ממעצבי האופנה הידועים בעולם, וגם אחד מהבמאים המוכשרים בארצות הברית כיום. שש שנים אחרי סרטו הראשון "סינגל מן", הוא מביא למסך את העיבוד שלו לרומן "טוני וסוזי" של אוסטין רייט – יצירה מטלטלת, שופעת רגשות וריגושים מכל הסוגים, ובעיקר דימויים חזותיים מהפנטים. בצירוף הופעה אנרגטית נהדרת של ג'ייק ג'ילנהול והופעה מרשימה לשם שינוי של איימי אדמס – אפשר להגיד שיש לנו יצירת מופת חושנית במיוחד. היא אולי מורכבת ובוטה מדי לאוסקר, אבל ראויה בהחלט למועמדות.
הנשים השמנות בתחילתו של הסרט הן בעצם מוצגים בתערוכה של האמנית סוזן מורו (אדמס) הנשואה בעושר נטול אושר לאיש עסקים טוב מראה ומבוסס במיוחד (ארמי האמר). הנישואים שלה מתפרקים והיא יודעת זאת. כשברקע נישואיה המתפרקים היא מקבלת בהפתעה חבילה הכוללת את טיוטת ספרו של אדוארד שפילד, לו הייתה נשואה לפני שנים רבות. את סוף השבוע הבודד שלה היא מקדישה לקריאה ומוצאת עצמה נסחפת אל תוך הסיפור ואנחנו איתה.
עלילת הספר אותו היא קוראת, מתרכזת באיש משפחה (ג'ילנהול) שמותקף במהלך נסיעה באמצע שום מקום על ידי חבורת פורעי חוק גסים. אשתו ובתו נחטפות ונרצחות, והוא יוצא בעקבותיהן בחיפוש אחר תשובות ונקמה. השריף המקומי (מייקל שאנון) מלווה אותו במסעו. סוזן שקוראת בין השורות, מחלצת תובנות על חייה מהסיפור. היא מוצאת עצמה מתאהבת מחדש באדוארד...לאן זה ייקח אותה ואותנו? הפתעה.
Arrival
אם אתם במקרה יוצרי מדע בדיוני בהוליווד, או לפחות מדמיינים את עצמם ככאלה זוהי הדילמה שתעמוד בפניכם: רוצים כסף? תביאו לנו סרט פאן, עם רובוטים, חלליות, לייזרים, מראות הרס, וסצנות אקשן מסחררות. רוצים להגיד משהו אינטלגנטי על העולם? לכו חפשו כסף במקום אחר. זו הסיבה העיקרית לכך שקולנוענים רבים נאלצים לפתח רעיונות גדולים כסרטים מאוד קטנים. דני וילנב הצליח לעשות את זה עם "Arrival" – הכנה ראויה לעבודתו על סרט ההמשך ל"בלייד ראנר" עליו הופקד. בשני המקרים מדובר בפילוסופיה שימושית מול עינינו.
האם סרט מדע בדיוני יכול לזכות באוסקר? הוא בהחלט ראוי להיות מועמד, בעיקר כי הוא מבקש לשמש כשיקוף של מצב אנושי אקזיסטנציאליסטי מהזן של אנדריי טרקובסקי או כריסטופר נולאן. בהמשך הוא מתפתח על פי הקונבנציות ההוליוודיות של סטיבן שפילברג. איימי אדמס, שוב היא, ממשיכה את קרב הבלימה על מעמדה אחרי גל ההשמצות שספגה בגין הופעתה כלויס ליין ב"באטמן נגד סופרמן". כמו ב"Nocturnal Animals" גם פה היא מגלמת אישה שסובלת מאינסומניה – פרופסורית לבלשנות, שנקראת אל הדגל על ידי הצבא האמריקני כמתווכת בין האנושות לבין חייזרים שצצו פתאום בעולמנו. השפה היא נשק, והיא יודעת להשתמש בו. בעזרת פיזיקאי מבריק (ג'רמי רנר) ששותף למפגשיה עם החייזרים הספק ידידותיים, ספק מאיימים, היא מנסה לבלום מתקפה של אנשי צבא חמומי מוח שעשויה להתפתח למלחמת עולם.
"ג'קי"
הרצח של ג'ון פ. קנדי בשנת 1963 הוצג בקולנוע האמריקני מאינספור זוויות, והפעם פאבלו לראין הצ'יליאני מציג את נקודת המבט של אלמנתו, ג'קי קנדי. נטלי פורטמן מגלמת את אשת הנשיא בתבונה ורגישות כשהיא מנסה לעצב מחדש את המורשת של בעלה, ובעיקר את שלה. הדרמה הצנועה הזאת מונחת כולה על כתפיה הדקות של פורטמן. זה אולי לא יספיק לזכייה באוסקר לסרט הטוב, אבל היא בהחלט מועמדת בולטת לפרס השחקנית הטובה.
"Denial"
כי לפחות סרט שואה אחד חייב להיות מועמד בכל טקס אוסקר, והדרמה המשפטית של מיק ג'קסון הבריטי הוא כזה. אין מדובר בשחזור של זוועות מחנה ההשמדה מהסוג שהורגלנו אליו ב"רשימת שינדלר" ודומיו, אלא בהמחזת הפרוטוקולים מהמאבק המשפטי של פרופ' דברה ליפשטד נגד מכחיש השואה דיוויד אירווינג. רייצ'ל ווייז מגלמת אותה ולצדה טום ווילקינסון בתפקיד הפרקליט שמייצג אותה, וטימותי ספאל כהיסטוריון השרלטן.
"The Promise"
סרט שואה נוסף שיכול לעורר עניין עוסק בשואת הארמנים - גם היא סובלת מהכחשה מצד שלטונות טורקיה, הוא "The Promise". טרי ג'ורג' שביים את "הוטל רואנדה" חוזר עם עוד דרמה מיושנת ומוגזמת מדי. אוסקר אייזק מגלם סטודנט ארמני באיסטנבול ערב מלחמת העולם הראשונה. כשזו נפתחת הוא חוזר למולדתו כדי להציל את משפחתו וארוסתו. עוד מככבים: כריסטיאן בייל, שמבוזבז בתפקיד עיתונאי אמריקני, שרלוט לה בון הצרפתיה, שוהרה אג'דשלו האיראנית ויגאל נאור הישראלי. כולם שמחים להשתתף בסרט שעוקץ במודע את רג'פ טאיפ ארדואן וחבריו.
