על ג'ורדי קרויף ואלפי ניימארים קטנים / טור
אם מסי הוא האלוהים אז הקאמפ נואו הוא גן עדן ולמרות הדרך המפרכת, התוצאה המאכזבת והעובדה שאף אחד מה-MSN לא כבש, המשחק מול אתלטיקו היה חוויה אדירה. דווקא החברה שציפתה להארכה והופתעה מההבדל בין נבחרת לקבוצה, יצאה מלאת גאווה
הגענו לברצלונה במטוס יחד עם ג'ורדי קרויף וכבר בעלייה לאוטובוס האווירי של אוהדי מסי וחבריו, התחיל מבחינתנו המשחק נגד אתלטיקו מדריד. באצטדיון עצמו, היה מספר ישראלים שווה לזה שפקד את ההופעה של קווין בפארק הירקון לפני כשבועיים, או לפחות כך הרגשנו.
בכל פנייה, נתקלנו במבטא עברי כבד ומובהק והיה סיכוי גדול יותר להיתקל בעומר או אסף, מאשר בחואן או פדרו. האווירה הייתה אפילו ישראלית יותר ממשחק הנבחרת האחרון שבו הייתי, בקמפיין הקודם.
הקהל הישראלי נחלק לשני סוגים מרכזיים וברורים: חברים טובים שעלו על המטוס בשביל הגיבורים על הדשא, וזוגות שמורכבים מגבר מתרגש ואישה קצת פחות.
לקחתי את ירדן, החברה מזה שלוש שנים וחצי, לברצלונה בפעם הראשונה. הכנתי אותה שבועות למשחק המצופה - הרכבים, מאמנים, אצטדיון, סטטיסטיקות, מלכי שערים, ממתי מסי בלונדיני, למה סוארס נשך והשאלה הקיומית - מה ההבדל בין נבחרת לקבוצה?.
לאחר יום עמוס אירועים חריגים – עיכוב טיסה בשעתיים, קבלת כרטיסים למשחק במקומות נפרדים, נעילת המזוודה בטעות וחוסר זמן או אוויר לנשימה, הגענו סוף סוף למקום המיוחל.
לצידנו כססו ציפורניים כ-90 אלף אוהדי ברצלונה מושבעים ורק ירדן טוענת, על פי הבנתה המצטברת בכדורגל עולמי (חוותה טראומה נוספת במשחק של סאות'המפטון – מנצ'סטר יונייטד בעידן גיגס כמאמן), כי "דווקא טובים החבורה הזו של הדבורים" (אתלטיקו) וכי פיקה היה עצלן על המגרש.
אם מסי הוא האלוהים, אז הקאמפ נואו הוא גן העדן של אוהדי הכדורגל ועשרות אלפים עושים את דרכם לשערי האצטדיון אגדי. רבבות של מסיים, ניימארים ואינייסטות שלובשים את חולצותיהם בגאווה, כאילו עומדים להיכלל בהרכב של לואיס אנריקה.
הדרך לקאמפ נואו לא מרשימה במיוחד. האמת, גם המבנה החיצוני לא כל כך ריתק את עיניי בעיר שכל כך סוגדת לאדריכלות. ברחוב המקביל, בכל מטר מרובע, ניצבו דוכנים של ברצלונה, מזויפים כהלכה ומכרו שלל מוצרים זולים ומספקי צורך לכל תייר ממוצע.
החנות הרשמית של הקבוצה היא כבר סיפור אחר. שלוש קומות של יוקרה שלא הייתה מביישת את שבוע האופנה בפריז. אין מוצר שלא נמכר שם. החל בתחתונים של מסי, דרך גלויות של ניימאר בצבע שערו (המקורי) ועד לגולת הכותרות של החנות – החולצה הרשמית של הקבוצה, עם כיתוב, מספר וסמל הליגה הספרדית. נחשו בכמה? עוד. תעלו עוד.
החולצה הזו, פריט שנלבש אחת לשנה, מגרד ומוריד שכבת עור ביום קיץ חם, נרכשה כמו מנות טאפאס חמות עבור לא פחות מ-650 שקלים - מחיר הכרטיס אותו שילמתי כדי לראות את החולצות המקוריות של השחקנים (אגב, החברה שלי חושבת שהכרטיס עלה 400).
בניסיון נואש ואחרון להכניס אותה לעניינים לפני שריקת הפתיחה, החלטתי לקיים התערבות ידידותית על תוצאת הסיום. אני הימרתי, מתוך ידע וניסיון מסוים בתחום, לבחור ב-1:3 לברצלונה. אפילו קיוויתי לגול של כל אחד מה-MSN.
בדרך למגרש ובכלל ברחבי העיר, נתקלנו בשלושה אוהדי אתלטיקו בלבד. הרמבלה הסואן הציג במפורש ובגאון את העדפתו הברורה מאליה. לאחר כל נגיעה בכדור של הקבוצה האורחת, "בירך" הקהל הקטלוני בשורת קללות ושריקות בוז. בכל נפילה של שחקן היריבה, הותקף השופט באכזריות על ידי האוהדים. אך בהשוואה לאוהדים האנגלים, הפיראטים השיכורים, הקטלונים הם סבתות זקנות ורכלניות.
הקללות הגיעו מאוחר מדי, הבירות בקושי זרמו, הקומץ המופרע של האוהדים התפרע ביציע סגור וקטנטן, מאחורי השער ומרבית הקהל הורכב מתיירים סינים (שמצלמים את המשחק כאילו הם אחראים על שידורו), אלפי ישראלים שמאסו בביצה המקומית וקטאלונים ממורמרים שרק רוצים כבר שהקבוצה שלהם תנצח.
בכל זאת, דבר אחד בלט לעין במיוחד. דגל ספרד לא נראה באצטדיון. האוהדים הקטאלונים שרו את ההמנון שלהם בכל הזדמנות ונופפו בדגלים ללא הרף.
המשחק עצמו היה שקול יותר מהמצופה, בעיקר נוכח ההופעות האחרונות של הלהקה בכחול אדום, שכמעט והסתיימו בתוצאות דו ספרתיות. הפעם, בתום 90 הדקות, נפרדו היריבות המרות בשוויון 1:1.
לקראת הדקה ה-90, הגיחה שאלה מצידה של ירדן, "נספיק לרכבת? עכשיו תיקו ובטח תהיה הארכה". אז לא, לא הייתה הארכה כמובן, אך צפינו במשחק מצוין באווירה יוצאת דופן. מסי וחבריו נלחמו, ניסו לפצח את ההגנה הצפופה של סימאונה והצליחו לזכות בנקודה אחת בלבד.
ולמרות האוהדים העייפים, הדרך הארוכה והתוצאה המאכזבת, מדובר בחוויה גדולה עבורנו. בהמשך השבוע, כנראה שאצטרך לבקר במספר מוקדי עלייה לרגל של מותגי האופנה השונים, אך ליבי מלא גאווה. מדוע? התוצאה עליה הימרה ירדן, בביטחון מוחלט, הייתה שוויון 1:1. עוד הוכחה שאני תמיד צריך להקשיב לה. עד המשחק הבא.
לפנייה לכתב/ת 
