החדש של ארווין יאלום: מתחיל גבוה וממשיך בירידה

לנכוח ולהיעלם: שתי איכויות שמטפל נדרש להן במפגש עם מטופל. היבטים מסוימים שלו חייבים להתקיים במלוא הטווח והעוצמה בעוד שחלקים אחרים צריכים להשעות עצמם, להתמוסס, כדי לפנות מקום לסובייקטיביות הנרקמת של המטופל. זו האמנות של טיפול אנליטי, וכמו שכל הורה מגלה כבר בשבועות הראשונים עם תינוק - מדובר בעבודה קשה.

רוברט דה נירו מתוך הסרט "בואו נדבר על זה"(צילום מסך)

 'כולנו בני חלוף', ספר חדש של סיפורים מהקליניקה מאת ארווין יאלום, מעורר תחושה כאילו המטפל המפורסם כבר לא לגמרי פנוי לעשות אותה. הוא כבר לא עוסק בהדממת עצמו. יאלום נוכח באופן הספציפי והממשי ביותר בשיחה, משיתוף בפרטים ביוגרפיים ועד לאזכור חוזר ונשנה של ספריו. ברובם המוחלט של פרקי הספר, מזכיר המטופל את חוויית הקריאה באחד הספרים של יאלום (יאלום: "מה עובר לך בראש?"; מטופלת: "חשבתי על הספר שלך, 'תליין האהבה'"). ברובם של הסיפורים שואלים המטופלים שאלות בנוגע לגילו המתקדם של יאלום - 81 - עליהן הוא עונה בהרחבה.

אם בספרים קודמים הציג סוגיות שקשורות למטופלים, הרי שב'כולנו בני חלוף' חוזר נושא אחד בהתמדה: יאלום עצמו. המטופלת נטשה שואלת: "איך אתה מתמודד עם היותך בן שמונים ומרגיש שהסוף מתקרב?" יאלום משיב באריכות, כולל ציטוטים של שופנהאואר, ובשיא הנאום אומר: "אני בעשור התשיעי לחיי, ואומר לך דבר שלא ייאמן: מעולם לא הרגשתי טוב יותר או הייתי שלם יותר עם עצמי. כן, אני יודע שקיומי קרב לקיצו, אבל הסוף תמיד היה שם מן ההתחלה. מה ששונה עכשיו זה שאני מוקיר את התענוגות של מודעות צרופה, ולמזלי זכיתי לחלוק אותם עם אשתי, שאותה אני מכיר כמעט כל חיי".

במפגש עם המטופל צ'רלס, אומר יאלום: "ברור שגילי מדאיג אותך. שנינו יודעים שבגילי, בגיל שמונים ואחת, אני מתקרב לסוף חיי. אך טבעי שאתה חושש לאבד אותי. שמונים ואחת זה זקן. אני עצמי המום כשאני חושב על זה". לקראת סוף אותה פגישה משתף יאלום בהרהוריו על יתרונות הגיל - למשל, רגע שבו ראה את אשתו מושיטה את ידה אל תיבת הדואר, והיא חייכה אליו "את חיוך הסתיו היפהפה שלה. זרם חמים של שמחה שטף אותי. חשתי אסיר תודה ששנינו עדיין בחיים, ואצתי לחבק אותה ולהתחיל את צעדת הערב שלנו". יאלום כל כך מתרגש מהאנקדוטה האישית שחלק, עד שהוא עצמו דומע ושולף טישו מהקופסה בחדר. במובן זה, אפשר לומר שיש יותר ממטופל אחד בחדר הטיפולים של יאלום.

בהקדשה המפורסמת של 'משחק ומציאות' כותב ויניקוט: "למטופליי, אשר שילמו מכספם כדי ללמדני". ייתכן שיאלום היה צריך להקדיש את 'כולנו בני חלוף' למטופליו, אשר שילמו מכספם כדי לעזור לו להמשיך ולעבד עניינים טעונים. יחד עם זה, יאלום מתאר את הצלחתו, פעם אחר פעם, בשיפור הרגשתם או שינוי נתיב חייהם של האנשים הפונים אליו. בהתאם לגילו - ואולי גם לתעריף - הם לא נשארים לתקופה ממושכת. חלק מהמטופלים טסים במיוחד כדי לפגוש אותו פעם אחת או פעמיים. יאלום מתעד גם את המחמאות שהם חולקים לו במהלך המפגשים; עניין שחורג מהאתוס הנהוג של כתיבה אנליטית.

במשך קריירה טיפולית של חמישה עשורים העמיד יאלום תרומה עשירה לעולם הפסיכותרפיה ובפרט לכתיבה על המתרחש בתוך הקליניקה. חיבוריו על פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית ועל יסודות הטיפול הקבוצתי עזרו לדורות של מטפלים. בקצה השני של הסקאלה מתנוססים רבי המכר הספרותיים - 'כשניטשה בכה' היעיל, 'הריפוי של שופנהאואר' מעורר המחשבה ו'בעיית שפינוזה', שהציג, למען האמת, בעיה לא רק לשפינוזה אלא לקהל הקוראים בכלל. באמצע, בין הספרות המקצועית לספרות הפופולרית, נמצאים ספריו שמתוך הקליניקה.

גם כאן, כמו ברומנים, הגרף מתחיל גבוה וממשיך בירידה. 'תליין האהבה' היה נהדר בכנותו, בעושר החומרים ובהתמודדויות היצירתיות שהציג. 'קרובים יותר ויותר' כבר הרשים פחות. 'כולנו בני חלוף', ספרו החדש, הוא החלש מביניהם. כך, למשל, מטופל אחד מקבל מיאלום טלפון של עוזרת בית, מהלך שפותר דפוסי אגרנות חמורים ומה שנראה כמו קשיים חריפים ביצירת אינטימיות.

כמו בכל סיפורי המקרים שלו, יאלום מטיף לבירור ה"כאן ועכשיו" של היחסים בחדר. חלק מהטכניקה שלו היא לעצור את השיחה השוטפת לטובת שאלות בנוסח "איך אתה ואני מתקשרים עכשיו? איך זה להיות איתי בחדר בזה הרגע? איך אתה רואה אותי?". לי זה מזכיר מלצרים ששואלים באמצע הביס אם הכל טעים, אבל המטופלים בספר מגיבים היטב.

לזכותו ייאמר כי גם אחרי 50 שנות טיפול, התשוקה של יאלום לפגוש אנשים ולהיטיב עימם היא מרשימה. ועכשיו, כשכורסת המטפל כל כך נוחה עבורו, הפער בין הפרסונה הטיפולית לבין יאלום האדם הפרטי הולך ונעלם:

מטופלת: "יש לך כלב?"

יאלום: "לא, אבל אני חובב חתולים".

כולנו בני חלוף / ארווין יאלום

מאנגלית: גיל שמר( כנרת ) 192 עמודים

הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".