"אוהדי כדורגל הם סוכנים של זרמים בחברה"
מה זה אוהד אידיאולוגי? מה עומד מאחורי השלט של אוהדי הפועל ת"א 'מייצגים את הפועל ולא ישראל'? ואיך ילד הופך לאוהד כדורגל? תמר רפופורט יצאה למסע בעקבות אהדת הכדורגל בישראל ובעולם בספרה "כדורגל שייך לאוהדים!" – וחזרה עם תובנות מרתקות מהיציעים של קטמון וסנט פאולי
עד אוקטובר 2007, פרופסור תמר רפופורט מאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק לא ידעה מה זה מגרש כדורגל.
בבוקר יום שישי אחד היא החליטה שהיא הולכת לראות משחק של הפועל קטמון, בין היתר כדי להבין על מה כולם סביבה מדברים בכזאת תשוקה, והשאר היסטוריה."נכנסתי לטדי והתאהבתי", היא מודה, "היה אפקט חזק של ירוק ואור, נפרש בפניך עולם. זה מאוד ויזואלי. כמעט לא מקללים, זו קהילה, משפחה. הפכתי לאוהדת אמיתית".
רפופורט, כמו שאפשר להבין, לא גדלה בילדותה על המבצעים האישיים של אלי אוחנה או השערים של משה סיני. אף שהיא מעידה כי החלה לאחרונה לעקוב אחרי משחקים של ברצלונה ולסטר, הספר שכתבה - "כדורגל שייך לאוהדים!" - נולד מתוך מחקר על מגדר.
לאט לאט היא התאהבה בענף, צללה אל העומקים שלו, בדקה, הרחיקה עד טורקיה ואיטליה, גיששה וניסתה לפענח תופעה שנראתה לה קסומה ורחוקה; משימה יומרנית שבעתיים כשהניסיון מוגש כספר אקדמאי. או כמו שהיא בעצמה כתבה: "הניסוח הרהוט והמוקפד מתקשה להעביר את הדרמה שמתרחשת במגרש האהדה, בלב האוהדים ובגופם".
"ניסיתי לעבור על התפר המאוד מורכב שבין פופולארי ולא אקדמאי לאקדמאי ולא פופולארי, בין פנייה לאנשים אקדמאיים לאנשים שהם לא מהאקדמיה – וזה כמעט בלתי אפשרי", היא מסבירה. "באקדמיה מאוד קשה להעביר אווירה, להט, התעוררות והתרגשות. לא יכולתי לשבץ תמונות בצבעים בין העמודים כי זה עולה המון כסף, ואני חושבת שהויזואליה מאוד קריטית".
"אני אוהדת אידיאולוגית", היא מצהירה על עצמה. "יש דבר כזה. האם זו אהדה אותנטית? השאלה שמעניינת לדעתי היא ההבדל בין מדדים אובייקטיבים לסובייקטיבים. מבחינתי אני ממש אוהדת אותנטית, למרות שאני לא עדיין לא יודעת לזהות נבדל. יש כאלה שיגידו שאני לא אותנטית כי אני לא מכירה את ההיסטוריה של הפועל, לא מכירה את השחקנים או את המספרים ולא הייתי במשחק עליית הליגה. לפי אוהדים מסוימים אישה בכלל לא יכולה להיות אוהדת, בטח לא מי שהצטרפה בגיל מבוגר ולא הייתה באולטראס".
"בכדורגל יש סחרור של רגשות בשעה וחצי, קשה לי לחשוב על עוד חוויה שנעים בה בשעה וחצי על כל סולם הרגשות – מאופוריה של אחרי גול ועד אכזבה איומה של הפסד", היא אומרת. "יש פה שאלה מאוד מעניינת – למה במקומות אחרים אין מנעד כזה של רגשות? אולי בגלל שהאצטדיון הוא אזור הרשאה לרגשות. יש לך הרשאה בו להתנהג ולבטא רגשות שלא באות לידי ביטוי בחוץ כי בחוץ יחשבו שאתה משוגע".
מה אוהדי הכדורגל יכולים למצוא בספר שלך?
"את עצמם. הם יכולים למצוא סוג של פנס. הספר שופך אור על הרבה דברים שהם לוקחים כמובן מאליו. הם יכולים להבין את התופעה שהם חלק ממנה יותר טוב. זה לא ספר פסיכולוגי, מה שמעניין אותי זו התופעה התרבותית-חברתית, והם יכולים למצוא את ההקשר היותר רחב בה – מגדר, ירושלים, משמעות של קבוצות ובעלות אוהדים. כל אחד מהחלקים של הספר מזכיר כמו עוגה עם פרוסות – הוא מאיר בפנס בכל פעם על מה שהאוהדים עושים. אף אוהד הרי לא חשב שהוא למד אהדה דרך אבא שלו, מאיך לנופף בדגל ועד איך להתנהג במגרש. הם יכולים להסתכל אחרת על הגוף שלהם, על האהדה שלהם, על הקבוצה שלהם".
וכשמנסים לברר עם רפופורט לאיזה קהל בדיוק יעד היא מכוונת, מגלים שהיא בחרה שלא לצמצם את עצמה. "השאלה הזו מגיעה לדילמה שלי לאורך כל כתיבת הספר, דילמה לא פתורה. חלק מהאוהדים יאהבו וימצאו את עצמם קוראים בשקיקה, אקדמאיים ימצאו בזה עניין רב", היא אומרת בכנות.
"אחרים – לא בטוח. לא צריך לקרוא את כל הספר, אפשר לקרוא פרק אחד או שניים שמעניינים אותך. אוהדי הפועל ת"א שמניפים את השלט 'מייצגים את הפועל ולא את ישראל' יכולים למצוא הרבה עניין במעבר של הפועל ממסר שנפרד מהלאומיות, מתרחק ממנה או לא רוצה את חיבוק הדוב של האומה, ובעובדה שהמטוטלת הזו קשורה לשינויים פוליטיים. גם העיסוק ברגשות ובקבוצות בבעלות אוהדים יכול לעניין אותם. אני לא יודעת לכתוב פופולארי, המקצוע שלי הוא אקדמיה. אני לא מספרת סיפורים. עשיתי מאמץ אדיר כדי שלא יהיו יותר מדי מושגים על הראש".
אחת השורות שתפסה לי את העין בספר שלך אומרת: "קטמון הפכה עבורי לאי של תקווה, ל'מובלעת של שפיות'; מצאתי מנוחה בשהייה בין דומים". כמה לזהות הקטמונית שלך הייתה השפעה עלייך במהלך כתיבת הספר?
"זו שאלה של ייצוג. אני חושבת שבמתודולוגיה שאני משתמשת בה קטמון הייתה הכר שממנו הופקו כל התובנות. לא ידעתי כלום על הכדורגל קודם, כלום, לא הייתי במשחק אף פעם. יש לזה יתרון – זה נתן לי את המבט של הזר, שלא לוקח כלום כמובן מאליו. כשאתה בתוך תופעה הדברים נראים לך מובנים מאליהם, אבל לי זה לא היה ככה. קטמון מחדדת תופעה ומייצגת מאפיינים שאין באהדה, כאלה שחקרתי בתוך תקופה של ייסוד, של אפקט חזק".
"הכוח של הספר הוא שהרבה ממה שנמצא בקטמון אפשר למצוא גם בקבוצות אחרות", אומרת רפופורט. "רגשות ישנן בכל משחק. מה שהשפיע עליי מאוד זה החיבור בין רעיון ובין אידיאולוגיה, בין אידיאולוגיה של תנועה חברתית ובין ספורט. החיבורים האלה יצרו וחידדו ביציע תופעות שאפשר היה לקחת אותן הלאה. זו התרומה הקטמונית, אבל זה לא ספר רק על קטמון. החשיבות העצומה של הקבוצה בשבילי היא שהיא אפשרה לי להפיק תובנות שאולי בקבוצות אחרות, עם קהל גדול יותר ופיזור גדול יותר, לא היה לי קל להפיק".
"ילד לא נולד אוהד"
רפופורט מנסה להתחקות בספרה אחר התהליך שהופך ילד צעיר נטול זיקה לספורט לאוהד שרוף שלוקח ללב כל ניצחון או הפסד, ומצליחה לנפק כמה מסקנות מעניינות.
"ילד לא נולד אוהד. זה מתחיל כבר בעריסה", היא אומרת. "הוא גדל לתוך חדר אדום או כחול או ירוק או צהוב. אחר-כך הוא הולך עם אביו או אחיו למשחק של קבוצה מסוימת. זו למידה תוך חיקוי, ילד רואה מישהו בן 20 שמניף דגל והוא רוצה להיות כמוהו. הוא לומד דברים במגרש, מטמיע אותם אצלו והופך אותם לחלק ממנו דרך אלמנט פיזי, דרך צרחות וכו'. זה קצת כמו לנגן על פסנתר, משהו שנכנס לגוף ואתה לא זוכר איך".
איך את רואה את פרשת 'לה פמיליה', ארגון אוהדים שבעצם חרג לגמרי מגבולות הגזרה הנורמלית של אוהדי כדורגל?
"ההיתקלות הראשונה שלי בגזענות ממש ובפשיזם הייתה דווקא בגרמניה, בברמן, כבר בתחילת המחקר ראיתי קבוצה של פשיסטים בפעולה – ברחוב. זה עורר בי את המחשבות על הקשר בין כדורגל לפוליטיקה. כי הרי תחשוב רגע, למה לבוא ולהסתכל על 22 'טמבלים' רצים אחרי כדור, למה זה קשור לפוליטיקה גדולה?".
"בישראל האוהדים הם סוכנים של זרמים בחברה", היא אומרת. "בקטמון יש סוכנים של סובלנות וליברליזם, מובלעות של שפיות. בתוך ירושלים קטמון היא קבוצה שהולכת ומאבדת את ההגמוניה. יש פה שאלה אדירה שאין לי תשובה עליה – האם אוהדי קטמון נלחמים על הדונם האחרון או ויתרו עליו ויודעים שהם באזור מוקף גדר? 'לה פמיליה' משמיעים קולות חזקים כי הם מקבלים לגיטימציה גם מהחברה וגם מהפוליטיקה. אי אפשר להסתכל על כדורגל בלי להסתכל על רקע חברתי-תרבותי. צריך להבין את זה בהקשר הגדול יותר".
"כדורגל זה הנושא הכי מעניין בעולם כי הוא נוגע בהכל – בכסף, רגשות, קהילתיות, גוף. אני יכולה היום להרכיב שיעור במבוא לסוציולוגיה שיהיה מורכב רק מכדורגל. משווים המון דברי לכדורגל – תפילות, בית מקדש, מלחמה וכו'. אבל זה הרבה יותר מזה. אני הצלחתי להבין טוב יותר תחומים מאוד מרכזיים שקשורים לאהדה".
"זה כמו לשאול מה זה אהבה. אי אפשר להגיד מה זה, עד שמתחילים לדבר על מושגים במוח. זה עניין של רגשות. אף אחד לא יכול להגדיר מה זה חוץ מלהגיד שזה מעורר תשוקה, ובתשוקה הזו יש כל מה שדיברנו עליו. אפשר לקחת מילה או מושג, אבל הם לא יגידו כלום עד שתיכנס למרכיבים של הכדורגל. כאן יש אפילו ארוטיקה, אבל זו לא ארוטיקה מינית. זה משהו אחר. האינטימיות שונה. יש פה הרבה דברים שיוצרים דבר אחד".
לפנייה לכתב/ת 
