שחקן, נשמה: פרידה מקווין גארנט
הוא לא היה השחקן הכי גדול בדור שלו, אבל ספק אם היה כדורסלן יותר משפיע ויותר מרגש ממספר 21, שהודיע בסופ"ש על פרישה לאחר 21 עונות. מהשינוי העמוק שחולל בעמדת הפורוורד, עד העיניים המאיימות והדפיקות על החזה. שרון דוידוביץ' מוריד את הכובע בפני איש אמיתי
יש בעיה עם כוכבי הספורט של היום. בכל ענף, בכל מקום. קוראים לזה בעיה של אמינות.
אין לנו יכולת לדעת אם המשפט שעכשיו אמרו אמיתי, או שהוכן מראש ויועד להעביר מסר נסתר למאמן או לחוזה הבא. אין לנו אמצעי לגלות אם הפוזה שעכשיו דפקו היא אותנטית, או רק בגלל שידעו שיש אור אדום על מצלמה מספר 3. הכל יחצ"ני ומתוכנת (מי אמר לברון ג'יימס? תמחאו לעצמכם כפיים). יותר מדי שחקנים הפכו להיות "שחקנים".
כי גארנט, אשר הכריז בסופ"ש על פרישה רשמית, היה כל האמת בפרצוף. הצעקות אחרי ניצחון היו אותנטיות, החיבוקים עם הכדור באו מהלב, הפרצופים המטורפים והמפחידים היו בשיא הרגש, וכשדפק לעצמו על החזה לפני מהלך הגנתי חשוב, ידעת שהוא באמת מכאיב לעצמו. שהוא באמת מוכן לתת הכל. רק כך הפך לאחד השומרים הגדולים בהיסטוריה.
ה-DNA של KG תפור בכלל על כדורגלן דרום אמריקאי שרץ לגדרות להשתולל אחרי שער עם קהל מטורף, ולא על כדורסלן שצורח בקול מול קהל נקניקיות אמריקאי שרק בא לבילוי. במשך 21 שנים הוא בער מבפנים, והוציא את כל האש החוצה.
המהפכן הצעיר
טים דאנקן היה גדול ממנו (בהרבה), קובי בראיינט פופולארי ואייקוני ממנו (בהרבה), אבל המהפכות שהוביל גארנט שינו את הכדורסל יותר מכל אחד בדורו. הוא היה האיש שב-1995 פרץ את סכר התיכוניסטים ושינה את פני הליגה לצעירה ואנרגטית יותר, אך גם חסרת ניסיון.
חוזה העתק שקיבל ב-1998 (126 מיליון דולר) היה מהגורמים העיקריים להשבתה הראשונה בליגה, וגרם לשינוי משמעותי בנושא החוזים ויחסי שחקנים-מועדונים. המעבר שלו עם ריי אלן ב-2007 לבוסטון והחבירה לפול פירס יצרו את הסופר-טים הראשון, כאשר שלושה סופרסטארים בשיאם מגיעים לקבוצה אחת. זה הפך ללגיטימי.
אבל הוא בעיקר חולל מהפכה אצל מיליוני ילדים. היו בעבר גבוהים שידעו לכדרר (מג'יק, רוברטסון), אבל הם היו "רכזים" במהות שלהם. הוא היה הגבוה הראשון המשמעותי שידע לעשות הכל. להוריד ריבאונד, להריץ מתפרצת, לסיים בדאנק או מסירה, לקלוע מחצי מרחק, לשמור על כל עמדה ושחקן במגרש. הוא עשה הכל מהכל והתווה, יחד עם דירק נוביצקי, את הדרך לפורוורד המודרני בכל העולם.
אתם יכולים לזכור אותו בהמשך הדרך בגלל האליפות המרגשת בבוסטון, האכזבות החוזרות במינסוטה, או העונה האישית המפלצתית ב-03/04 שהביאה לו אם.וי.פי (24.2 נק', 13.9 ריב', 5.7 אס', 1.5 חט', 1.4 חס', 50% מהשדה). אבל עדיף לכם לזכור את גארנט שמרביץ לעצמו בחזה ומביט בהכל בעיניים מפחידות.
תזכרו שזה כנראה היה דבר הכי אמיתי וכן שראיתם. כי קווין גארנט לא היה רק שחקן על והוא לא היה "שחקן". הוא היה שחקן נשמה.
