התגובה הנכונה להתקפי זעם של ילדים
בדיוק ברגע שאתם הכי ממהרים או לחוצים, הילד נכנס להתקף זעם - צועק ובוכה ולפעמים נראה שהוא עושה לכם דווקא. אז מה עושים? קודם כל תירגעו, ועכשיו לתגובות הנכונות בהתאם לסיטואציה
"אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עידו. אי אפשר לדעת מתי זה יקרה. לפני שיצאנו מהבית הוא שוב נכנס להתקף זעם, התחיל להשתולל, לשבור דברים. הוא לקח בכוונה אגרטל חדש שקניתי והטיח אותו ברצפה. נכנס לזעם שלו ואין עם מי לדבר. פתאום משהו מצית אותו". אחת האימהות מספרת לי כמה היא מוטרדת. דווקא היא, שכבר כשהייתה ילדה היא כתבה ביומן שלה איזו מין אמא היא תהיה. האישה הזו שתמיד נראית נמרצת, מסודרת, האמא שיודעת ביצירתיות מופלאה לשחק עם ילדיה, להקשיב להם ולשאול את השאלות הנכונות, אבל כעת היא מותשת, מיואשת.
אביו של עידו ממשיך: "זה יכול להיות כל דבר. אם הוא קורא לחבר בגינה והוא לא עונה לו, אם הוא לא רוצה להיכנס למקלחת, עכשיו כשהיינו צריכים להגיע לפגישה, והוא לא רצה שנלך". ההורים של עידו מספרים על מה שקרה בביתם רק לפני שעה קלה. אביו מספר כיצד הוא עצמו שוב הגיע לקצה, צעק ואיים בעונשים. אמו של עידו מספרת שרצתה לבטל את הפגישה, והבטיחה לילד שלה אינסוף הבטחות, רק שיפסיק לבכות. ומעל הכל שניהם מלאי בלבול, תסכול, חוסר אונים ורגשות אשם.
איומים וצעקות
התמודדות עם ביטויי תוקפנות והתפרצויות זעם של ילדים היא אחד האתגרים הקשים ביותר לכל הורה. מצב זה מעורר רגשות שונים וקשים אצל ההורה. אבא של עידו, כמו הורים רבים רוצה להציב גבולות, ובעצמו מגיב בתוקפנות, בצעקות ואיומים, ולאחר מכן חש חרטה עמוקה. תגובות שכאלה לרוב מעודדות דווקא תוקפנות אצל ילדים, בין היתר מאחר והילד עשוי לחשוב לעצמו שאם ההורה משתמש בתוקפנות ובזעם כאמצעי לפתרון בעיות, גם הוא יכול לעשות זאת.
הורים אחרים, כמו אמא של עידו, עשויים לעשות הכל כדי להרגיע את הילד הזועם, ובתהליך ההרגעה יעניקו לו כל מה שירצה, ובלבד שירגע. כוונותיה נהדרות - לנחם ולעזור לילד שנמצא במצוקה, אך בדרך זו נוצר מצב שעידו עשוי ללמוד שזעמו דווקא מאוד משתלם, והוא אמצעי כשר להשגת מטרותיו. אם ההורים אמורים לצאת מהבית ואני לא רוצה שהם ילכו, אני צריך לשלוף את הנשק הכבד והפרובוקטיבי ביותר שיש לי - התקף הזעם, ככה אני אגרום להם להישאר.
תגובות הורים לביטויי תוקפנות של ילדיהם הן רבות ומגוונות, ומאחורי מרבית התגובות מסתתר הקושי הגדול להישאר שקול ולפעול בתבונה, ברגישות וביעילות ברגעים טעונים כל כך. קיימות סיבות רבות ומגוונות לביטויי תוקפנות ולהתפרצויות זעם אצל ילדים צעירים. כאשר בין הסיבות המרכזיות ביותר לביטויי תוקפנות והתפרצויות זעם:
• רצון לעצמאות: ילדים החל מגילאי שנה וחצי-שנתיים עשויים להיות בעלי רצונות וצרכים שונים, שיוגבלו על ידי ההורים - לחתוך את הלחם לבד, לקבל עוד ממתק, להישאר בגינה ועוד אינסוף דוגמאות שהעיקרון שלהן הוא שאנו כהורים לא מספקים את רצונותיהם של ילדינו. עבור ילדים צעירים מדובר בערעור של המוכר להם. עד לפני רגע הם היו תינוקות וכל צורכיהם סופקו, ופתאום אנו סבורים שיש צורך בגבולות, פתאום הפעוט מתוסכל מכך שההורה שלו אינו מתכוון לספק את צרכיו. במצבים אלה פעוטות עשויים להגיב בתוקפנות ובזעם. במצב כזה לרוב ביטויי התוקפנות והתקפי הזעם הם חלק מתהליך התפתחותי טבעי.
• קשיים בוויסות רגשי: אחת המשימות המרכזיות של ילדים צעירים היא ללמוד לווסת את רגשותיהם, רצונותיהם ודחפיהם. לכל אחד מאיתנו, ילדים ומבוגרים, יש לעיתים דחף להגיב בתוקפנות ואף באלימות, אך רובנו למדנו להתאפק ולבטא את רגשותינו בדרכים מקובלות. ילדים צעירים נמצאים בתהליך רכישת מיומנות זו, וכל עוד לא פיתחו את היכולת לווסת עצמם ולבטא את כעסיהם בדרכים מקובלות, הם עשויים לבטא זאת בהתפרצויות זעם.
• ביטוי לבעיה של גבולות: כאשר הגבולות אינם עקביים, למשל הורה שמאפשר התנהגויות מסוימות בזמנים מסוימים, למשל כאשר אינו רוצה להיכנס לעימות, ואינו מאפשר אותן בזמנים אחרים, למשל כאשר מחליט שזו "שעת חינוך", או כאשר יש חוסר אחידות בין ההורים לגבי גבולות למשל כאשר אבא מאפשר התנהגויות רבות, שאמא אינה מאפשרת אותן. במצבים אלה ההורים אינם מבהירים לילדם מה מותר ומה אסור, כתוצאה מכך הילד אינו לומד לעצור עצמו ולווסת את תוקפנותו. בנוסף ילד עשוי להגיב בהתפרצויות זעם כאשר הגבולות נוקשים מידי, והאיסורים רבים יתר על המידה.
• חשיפה של הילד למצבים מעוררי סטרס: מצבים כמו כמו מתח במשפחה, חשיפה לאלימות, חסך רגשי וכו'. המתח מתבטא בהתנהגותו של הפעוט או הילד. במצבים אלה ביטויי התוקפנות יופיעו או יקצינו במקביל לאירוע או פרק זמן אחריו.
• הפרעת קשב/לקות למידה/לקות בוויסות החושי: לקויות אלה אינן מקשות על הילד רק בתחום הלימודי, אלא גם בעלות השפעות רגשיות וחברתיות. ביטויי תוקפנות והתפרצויות זעם עשויות להיות תוצר של כל אחת מהן.
• למידה וחיקוי של התנהגות ההורים: תוקפנות עשויה להילמד במשפחות בהן התנהגויותיהם של ההורים תוקפניות או אלימות. למשל הורים שהורים פונים אחד לשני או לילדיהם בתוקפנות, שמענישים ומאיימים על ילדיהם בתוקפנות, עשויים ללמד את ילדיהם שהתנהגות תוקפנית היא אמצעי לגיטימי לפתרון בעיות.
מתי ביטויי תוקפנות והתפרצויות זעם אמורים להדליק נורה אדומה?
ביטויי תוקפנות הם חלק טבעי מהתפתחותו של פעוט ושל ילד, ובמקרים מסוימים הם אפילו נחוצים לצורך התפתחותו הבריאה של ילד וגיבוש זהותו. למען הסדר הטוב, במקרים הבאים ביטויי תוקפנות והתפרצויות זעם אינם תהליך התפתחותי בריא וכדאי לערוך בירור אצל איש מקצוע:
• כאשר תדירות ועוצמת הביטויים התוקפניים גבוהה וקשה, וזהו האמצעי המרכזי או היחידי של הילד להתמודדות עם מגוון רגשות קשים כמו: תסכול, כעס, חוסר אונים, בלבול, אכזבה.
• כאשר אנו חשים שהתוקפנות יוצרת מתיחות ביחסים עם הפעוט או הילד או פוגעת ברווחתו, כאשר ההורים חשים מבולבלים ואינם מצליחים להגיב באופן יעיל להתנהגות זו.
• כאשר הפעוט או הילד מפנה תוקפנות כלפי עצמו (מכה את עצמו, מושך בשערו, אומר על עצמו אמירות שליליות).
• כאשר התוקפנות פוגעת בילד ברמה הרגשית ו/או החברתית. למשל במידה רואה את עצמו כ"ילד רע", ולאחר ביטויי התוקפנות חש מיוסר ואשם, אך אינו מצליח למנוע את חזרתה של התנהגות זו. במידה והוא דחוי על ידי אחרים כתוצאה מתוקפנותו.
• במידה והביטויים התוקפניים התחילו להופיע אחרי אירוע קשה אליו נחשף הפעוט או הילד.
כיצד להתמודד עם ביטויי תוקפנות?
תגובת ההורה היא תלוית גיל ורמת ההתפתחות של הילד או הפעוט, וכמובן תלוית הגורם לביטויי התוקפנות, עם זאת לפניכם מספר עקרונות שיסייעו לכם להגיב בדרך יעילה במצבים אלה:
1. מבינים מה קורה לילד שלנו, ומה התפקיד שלנו מולו: כשאנחנו הורים לילדים החל מגיל שנתיים עוד לפני שאנחנו מגיבים, חשוב שנבין יותר את הסיטואציה: כאשר ילדכם נמצא בהתקף זעם הוא נמצא ברגע של מצוקה. זהו רגע קשה עבורו. הוא חווה חוסר שליטה, בהלה, בלבול ואובדן שליטה, על אף שבאותם רגעים הילד המתפרץ עשוי להיראות חזק ובשליטה מלאה, לכאורה. אנחנו נמצאים מולו בתפקיד הוריו, והרגע הקשה הזה הוא הזדמנות ללמד אותו הרבה על עצמו, על היחסים ביניכם, ועל העולם בכלל.
הוא יכול ללמוד שגם כאשר הוא במצוקה יש לו על מי לסמוך, משענת חזקה שתעזור לו ותרגיע אותו, לעומת זאת הוא יכול ללמוד שכאשר הוא במצוקה הוא נשאר לבדו, וגם הקרובים לו ביותר לא ינחמו אותו, ואולי אפילו יתקפו אותו. הוא יכול ללמוד מצפייה בהורה שלו אין להירגע במצבים קשים, או איך להעצים את מצוקתו הרגשית. עוד לפני שאנו בוחרים איך להגיב, חשוב שההורה ייקח רגע לעצמו, יזהה שזהו רגע שבו עליו לגייס את כוחותיו ויכולותיו לסייע לילדו. נוכחותו הרגועה והאסרטיבית של ההורה תסייע לילד בראש ובראשונה.
2. מעבירים מסר ברור, חזרתי ואמפטי: מסר כמו "אני כאן כדי לעזור לך להירגע", הוא מאוד חשוב על מנת לסייע לילד להיחלץ מהמצוקה הרגשית. אין זה אומר שאם התקף הזעם הוא תולדה של רצון בגלידה נוספת, אכן ניתן לילד את מבוקשו, אלא נתמקד בהרגעתו. גם חיבוק ממושך, עד שהילד ירגע, עשוי לעזור. זהו אינו חיבוק כפוי אלא חיבוק שמלווה באמירה כמו "אני אחבק אותך והחיבוק יעזוק לך להיות רגוע יותר". מגע גופנו יכול לווסת את העוצמות הרגשיות הקשות, וישמור על הילד מפני התפרעות.
3. נתייחס בקצרה לחוויה הרגשית של הילד: למשל: "אתה כל כך כועס עכשיו כי מאוד רצית עוד גלידה, ואני לא מרשה לך". התייחסות כזו מאפשרת לילד לחוש מובן, מרגיעה את העוצמות הרגשיות הקשות, וגורמת לילד לחוש שמכבדים את הרגשות שלו, גם אם לא מספקים לו את מבוקשו. הורים רבים חוששים שבאמירה כזו הם בעצם מצדיקים את התנהגותו של הילד. אמירה כזו אינה מהווה הסכמה עם ההתנהגות הבעייתית, אלא הכרה ברגשות של הילד, ללא הצדקת התנהגותו.
4. בהמשך, לאחר הרגיעה, כאשר כולם יותר נינוחים אפשר לדבר על הדברים: בשיחה קצרה ולא שיפוטית חשוב לשוב ולהביע אמפטיה כלפי המצב הרגשי של הילד שהוביל להתפרצות הזעם, למשל: "רצית ללכת לסבתא וסבא, ומאוד כעסת כשלא הסכמנו", וכן לאסור את ההתנהגות ולהציע אלטרנטיבות – לדוגמה: "גם אם אתה מאוד מאוד כועס, אני לא מסכים שתצעק. אני מצפה ממך שתצליח להגיד לי שאתה כועס, ותצליח להתאפק ולא לזרוק חפצים!".
במקרים רבים, מומלץ להיעזר באיש מקצוע מתחום הרגיל הרך כדי לבצע תהליכים אלו בצורה נכונה ויעילה. מדובר לרוב בהליך קצר יחסית, שמאפשר להורים לקבל הדרכה ספציפית וממוקדת איך להתנהל עם עצמם, איך להתנהל ביניהם ואיך להתנהל מול הילד שלהם.
ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה וטל רחמים בירן, מרכז הטיפול בגיל הרך, בקליניקה במרכז ד"ר טל
מצבי סטרס אצל ילדים:
לפנייה לכתב/ת 
