"טרנספרנט": משפחה שרואה בעיקר את עצמה
בעונה השלישית של "טרנספרנט" מתברר שהתפוחים לא נפלו רחוק מהעץ, והגיבורה מוירה פפרמן שקועה בעצמה בדיוק כמו ילדיה. עוד עדות לכך שהיוצרת לא מרחמת על הדמויות בזמן שהיא עוסקת בנושאים חברתיים
למוירה פפרמן יש את כל מה שהיא ביקשה לעצמה בחיים. היא חיה כאשה באופן ציבורי, יש לה זוגיות, הילדים שלה מקבלים לחלוטין את אורח החיים שלה, יש לה עבודה טובה, בית, כל מה שהיא רצתה. אז למה היא עדיין כל כך לא שמחה? לא תצטרכו להתאפק כדי לקבל את התשובה של העונה השלישית של "טרנספרנט" לשאלה הזאת. העונה עלתה אתמול (א') במלואה ל-HOT VOD ולסלקום tv, וכיאה לדור שלא מאמין בדחיית סיפוקים היא בהחלט ניתנת לבליעה בבינג' אחד. אבל בחיים כמו בחיים, מתברר שסיפוקים שמתמלאים על הנייר הם רק הבסיס להשתוקקות שלנו לסיפוק הבא.
ביקורות טלוויזיה נוספות
"מטומטמת": אי אפשר שלא לאהוב אותה
"פרצופה של המדינה": בחזרה לסרטי המתיחות של יהודה ברקן
דבר אחד אפשר להגיד על הפפרמנים, שקופים הם לא. אם כבר להיפך. בעונה השלישית הם ממשיכים במסע הנרקסיסטי שלהם לפענוח עצמי, כשכל מה שעומד מולם הוא הם עצמם. במרכז עומדת מוירה, שמצמידה לחוסר התוחלת שלה בחיים את התגית של הפרויקט הבא – ניתוח לשינוי מין, שעליו היא מכריזה בהפתעה בארוחת יומולדת חגיגית בבית המקורי של משפחת פפרמן, שעכשיו גרים בו הצאצאים אלי וג'וי, ומשחקים בזוג נשוי.
גם פה מוירה כמובן דורשת את תמיכת המשפחה בתהליך שיאפשר לה לחיות את האמת שלה, אבל בניגוד להיחשפות שלה עד כה, מוירה מגיעה אל השלב הנוכחי בטוחה בעצמה, מבוססת, וכן, גם פריבילגית. כאן – ובכלל בעונה הזאת – מתברר לצופה שהתפוחים לא נפלו רחוק מהעץ, וגם מוירה, כמו שאר הפפרמנים, רואה בעיקר את עצמה.
היוצרת ג'וי סולוויי לא מרחמת על הדמויות שלה, אין פה אמפתיה בכל מחיר והתהליך המורכב שמוירה עוברת לא הופך אותה לקדושה. זה ניכר כבר בפרק הראשון: מוירה מגיעה לאזור העני של לוס אנג'לס בחיפושים אחרי טרנסית שהתקשרה לקו התמיכה שבו היא עובדת. על הדרך היא מצליחה להעליב שלוש טרנסיות לטיניות כשהיא רומזת שהן עובדות בזנות, לגרום לשערורייה חסרת רגישות כשהיא לא משלמת על מיץ שפתחה, להתעלף, להתעורר ולהפציר בפרמדיקים שלא יקחו אותה חלילה לבית החולים המקומי "כי היא יהודייה". זה ממשיך בארוחה החגיגית, כשהיא דורשת במפגיע שהילדים שלה יקראו לה אמא, למגינת ליבה של אם המשפחה, שלי (ג'ודית לייט הגאונית), שמתריסה כלפיה בשאלה – "האם את היית עם שרה כשהיא קיבלה את המחזור הראשון, וסטרת לה כמו אמא יהודייה טובה?".
גם שאר בני המשפחה זוכים לפרוסה הגונה מעוגת התסכול. שרה, שנפרדה מבת הזוג שלה, חזרה לגור עם בעלה לשעבר בזמן שהוא מתחזק חברה צעירה, והיא מנסה שוב ושוב להתקבל למועדונים שמסרבים לקבל אותה עד שהיא מוצאת נחמה ביהדות האורתודוכסית. ג'וש נכנס לדיכאון אחרי הפרידה מרייצ'ל שמתמודדת עם ההפלה שעברה ועם הפרידה. אלי מעמיקה את הרומן עם המרצה שגורמת לה להרגיש מעורערת עוד יותר מבחינת מיניות וערך עצמי, ושלי מנסה להימלט מהצל המשפחתי שמטילה מוירה ולהעלות הצגת יחיד משלה.
זה בא לידי ביטוי בעיקר בסצנות הסקס שהן הכל חוץ מסקסיות – שרה מפטפטת תוך כדי סשן של סאדו מאזו, חברה של אלי ללימודים כופה עליה לאונן – ובעיקר מכמירות את הלב.
עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, אבל אפשר כבר להפסיק לקטלג את "טרנספרנט" תחת הקטגוריה "קומדיה". זו דרמה שלא מפסיקה להתפרש פנימה אל תוך הדמויות שלה והחוצה, לנושאים חברתיים רחבים (העונה הזאת תתעמק באינטרסקציונליות, הקשר בין דיכוי של אוכלוסיות שונות, ותיגע בעיקר בסוגיות של גזע) ופסיכולוגיים, כלומר למה אנחנו כואבים ולא פחות חשוב – את מי נוכל להאשים בזה.
תהליך ההגדרה העצמית של משפחת פפרמן לא מסתיים לעולם, והם נאבקים בדיי ג'וב המפרך של כולנו - איך לחבר בין העבר להווה והעתיד למרות השינויים שאנחנו עוברים, וליצור אדם הומוגני שהחלקים שלו מתכתבים אחד עם השני ולא מבטלים האחד את השני.
סולוויי רומזת שהתשובה תגיע תוך שש עונות סך הכל, "ואני מקווה שבסוף עונה השישית הצופה יוכל להגיד – אה, עכשיו אני מבין את העניין. הדמויות לא רק נופלות לתאונות נרקסיסטיות טוטאליות שוב ושוב, הן מתחילות לראות את עצמן ולראות אנשים אחרים ואפילו להתחשב בהם".
