הבת שלי לא מפסיקה לדבר
"יש לה מה לומר, והרבה. המחשבות רצות אצלה בראש ומבקשות לצאת כל הזמן. אבל מה איתי? איך אני מכילה את כל המלל האין סופי, התיאוריות, הקונספירציות, ההבנות והתובנות? איך אני מספיקה לשמוע, לעכל, להגיב ולהתייחס?" מחשבות של אמא לילדה מחוננת
בבניין הסמוך מבצעים שיפוצים כבר ארבעה חודשים ברצף. זה אומר יקיצה בשש בבוקר לצלילי קדיחות, פטישים ואיזה צופר אחד שמצפצף במקצב קבוע, כמו רוורס של משאית, אבל לאן לעזאזל נוסע פיגום ברוורס? זה ממשיך לאורך כל היום, כשאני מברכת על הפסקת הצהריים של הפועלים, שמבטיחה לי שקט של עשרים דקות, במהלכן אני בדיונים ממושכים עם עצמי אם לרדת ולהציע להם קפה, קינוח או את הספר "מלחמה ושלום", רק כדי להאריך את רגעי הדממה.
זה מתיש.
תחושת הקדיחה והפטישים בראש אינה זרה לי. היא בעצם מלווה אותי כבר שמונה שנים, אולי שבע. מהרגע בו המופלאה הפרטית שלי התחילה לחבר אותיות למילים ומילים למשפטים.
שש בבוקר. השעון מצלצל וזוג עיניים מתוקות וחכמות נפקחות בחדר הסמוך. ואז זה מתחיל: "אמא, את יודעת שאתמול המורה שאלה בכיתה משהו והצבעתי ראשונה?" אני לא מספיקה לשאול מה הייתה השאלה ששאלה המורה והיא כבר מספרת לי על חלום שחלמה, על פרק בסדרה שראתה, על רעיון לספר המשך להארי פוטר ו"למה אני עומדת פה? מה אני צריכה לעשות?" (לצחצח שיניים אולי? להתלבש?).
היא עומדת מעבר לדלת השירותים כשאני שם, הולכת אחרי למטבח, וקוראת לי דקה לפני שהיא נרדמת כי נורא חשוב לה לספר לי ש"בסופו של דבר יש בחתולים משהו אצילי". ברוכים הבאים לעולמה של אמא לילדה מחוננת.
עוד בערוץ הורים:
- התגובה הנכונה להתקפי זעם של ילדים
בסוף כתה ב' הבנתי שלפחות עומד משהו מאחורי הקדיחות האלו. הילדה אותרה כמחוננת ובכיתה ג' נפרדנו מבית הספר הישן, בו העבירה שנתיים משמימות בקריאה בסתר של ספרים שהונחו על ברכיה, ושמנו פעמינו אל עבר בית ספר חדש, שיש בו כיתת מחוננים. כמוה. דעתנים, לא תמיד קשובים ועם זאת נבונים בצורה בלתי רגילה, סקרנים, יצירתיים ויזמים בנשמתם.
אז יש הסבר. הילדה קודחת כי יש לה מה לומר. והרבה. המחשבות רצות אצלה בראש ומבקשות לצאת, להתפרץ החוצה בקצב טורבו, במהירות שיא. ואז נולדים רעיונות חדשים ומתפתחים גם הם תוך כדי.
אבל מה איתי? איך אני מכילה את כל המלל הזה, האין סופי, התיאוריות, הקונספירציות, ההבנות והתובנות? איך אני מספיקה לשמוע, לעכל, להגיב ולהתייחס? אז זהו. שאני לא. ברוב המקרים המופלאה הפרטית שלי לא מחפשת תשובות (אולי אני לא מספיק אוטוריטה כמו מורים נניח? אולי דעתי לא נחשבת? שוב אני לוקחת את זה לפינות חשוכות?).
יש משהו מנחם לגלות שיש עוד ילדים כאלו. זה לא פוטר אותי מהחשק לפעמים לאקמול, אבל זה מסביר הרבה דברים. מה שראיתי בה כשונה היום אני רואה כייחוד. אני מבינה למה זה קורה. אני מקבלת עצות ממורים שהוכשרו במיוחד ללמד ילדים כמוה. אני אפילו כבר לא נעלבת כשהיא שואלת שאלה וממשיכה הלאה בקלילות לנושא הבא, עוד בזמן שאני רק נושמת כדי לענות לה.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
אני אמא לילדה מחוננת בת תשע, שהיקום, המזל ומבחן משרד החינוך הובילו אותה ללמוד במסגרת ייחודית המותאמת לה. התחלנו שני מסעות משותפים, היא ואני.
ביום שנולדה והבנתי שהצרור הקטן הזה שמונח בזרועותיי הוא לגמרי שלי ואני הולכת לגדל אותו לבד לגמרי, והמסע השני החל ביום בו נכנסה בשערי כיתת המחוננים ואני באותו רגע שמעתי בדמיוני מקהלה של כרובים עם קול אלוהי מזמרת ללא הרף "איזה כיף". בהמשך יתברר שזו היתה המופלאה שלי שלא הפסיקה להביע התפעלות מהמוסד שילווה אותה בשש השנים הבאות.
הכותבת היא אם יחידנית לילדה מחוננת בת 9, קופירייטרית ועורכת תוכן
עלייה במספר המחוננים בישראל. צפו:
לפנייה לכתב/ת 
