לעשות רילוקיישן ולמצוא חברים לילדים
רילוקיישן בפרובאנס - נשמע מושלם? מסתבר שזה לא כל כך פשוט למשפחה עם שלושה ילדים שנכנסים לבית ספר לדוברי אנגלית וצרפתית. אז איך מוצאים חברים חדשים ומה עושים עם הבדידות?
הסכמתי לעזוב כי הבנתי שהמשפחה הקטנה שלנו זה הדבר הכי חשוב. אנחנו נמצאים בנקודת זמן שאין טובה ממנה להוציא את כולנו מאזור הנוחות כדי להתפתח, ללמוד, להכיר עולם, להכיר אנשים חדשים ובעיקר להכיר את עצמנו. ואם זה הזמן לעבור, אז פרובאנס זה אזור מושלם. החלטתי שאני קוראת לכל ההרפתקה הזאת ריחוקיישן, כי זה רחוק, שונה, חדש וקצת מגניביישן. האמת, פעמיים שלחתי הודעה וכשכתבתי רילוקיישן האות ק' התבלבלה עם הח' ויצא ריחוקיישן.
יצאנו חמושים בשלושה ילדים - יואב (בן 9), שירה (בת 6) ואופיר (בן 3). הגענו לפרובנס והמכולה ששלחנו הגיעה לפנינו. ירדן נסע שבועיים לפנינו, ארגן את הבית וממש הצליח לייצר תחושת בית. הימים הראשונים הרגישו כמו חופשה, ובינינו חופשה בפרובאנס זה דבר די כייפי, אבל אחרי עשרה ימים הילדים היו צריכים ללכת לבית ספר.
בחרנו להם בית ספר בינלאומי ובו 60 ילדים בגילאי 3-11. המקום נראה נהדר, הבעיה היחידה היא שלא מדברים בו עברית. לומדים יומיים בשפה האנגלית, יומיים בשפה הצרפתית ובאמצע יש יום ספורט של שלוש שעות. חיים לא רע בצרפת.
הם נכנסו לבית הספר, וכששירה נכנסה לכיתה, פנתה אליה ילדה מתוקה ואמרה לה - "אני אלה מדובאי. איך קוראים לך ומאיפה את?". כמובן ששירה לא הבינה כלום והסתכלה על הילדה קצת בשוק, אז עזרתי לה והיא ענתה בעברית ואני תרגמתי.
הימים הראשונים וההסתגלות עברה ואנחנו בעיקר השתדלנו לעשות כיף. זאת הייתה הפעם הראשונה שגיליתי שהילדים שלי עמידים. כן, כל החששות והפחדים שלי שהם לא ירצו ללכת לבית הספר שאני אצטרך להכריח אותם, התפוגגו. גיליתי שהם מסוגלים להחזיק מעמד יום שלם מ-09:00 עד 16:00 ולהיות במקום חדש בלי שפה, עם הרגלים חדשים, ולהחזיק מעמד עד שהם ראו אותי.
וכשהם ראו אותי הם התפרקו. מה שממש חמוד בהתפרקות של ילד בן שלוש שהוא לא באמת צריך סיבות לבכות. יום אחד הוא בכה כי הוא רצה שאני אחבק אותו ולא ארים אותו (סילי מי) יום אחר הוא בכה כי הוא רצה שנחליף מכוניות עם האאודי של האמא מדובאי ויום אחר הוא בכה כי הוא רצה לנהוג באוטו הביתה במקומי. אבל, היות והכנתי את עצמי שיהיה להם קשה ושכל אחד מהם יפרוק את התסכול, העצב והכעס בצורה אחרת, די הכלתי את הכל וזה עבר מעצמו.
עוד בערוץ הורים:
- התגובה הנכונה להתקפי זעם של ילדים
הלב שלי נצבט כששירה ראתה ילדה ברחוב עם אמא שלה ושאלה אותי אם היא יכולה להזמין אותה אלינו. עשיתי לעצמי שיחה צפופה שאני חייבת להתחיל לעזור להם לבנות קשרים חברתיים ועדיף ששירה תזמין הביתה חברות וחברים מהכיתה ולא ילדים זרים מהרחוב. כשאבא של קמיליה שאל אותי משהו על הבית שלנו, הבנתי שאנחנו כנראה שכנים. לא הספקתי לפטפט איתו יותר מדי כי כשאת יוצאת מבית הספר עם שלושה ילדים, את לא באמת פנויה לנהל שיחה עם מישהו מעל מטר ועשרים.
כמה ימים אחרי, הגעתי חדורת מטרה להשיג לשירה חברה חדשה שתבוא אילינו הביתה. הגעתי חמושה בעוגיות ונייד, אמרתי ליואב שיאכל עם אופיר עוגיות ושישחקו בנייד שלי. תפסתי את שירה ורצנו לעבר האוטו של אבא של קמיליה. הגענו אליו מתנשפות ופרועות שיער ואמרתי לו ששירה רוצה להזמין את הבת שלו אלינו (אמרתי לשירה בעברית שתהנהן בראש). לשמחתי, קמיליה לא שמעה על תיאומים מראש והיא רצתה לבוא אלינו הביתה עוד באותו היום. שירה הלכה לישון עם חיוך באותו הלילה ואני חייכתי כי עברתי את מחסום הפליי דייט.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
כל מי ששמע שאנחנו נוסעים לריחוקיישן אמר שליואב יהיה הכי קשה, כי הוא הכי גדול ויהיה לו קשה עם השפה, מה שהתברר כקשקוש מוחלט. הילד פשוט לא מפחד מהשפות החדשות שהוא לומד. זה מקסים כי עם כמה מילים הוא מצליח לתקשר, מבינים אותו והוא מבין מה אומרים לו. זה הכי בלט כשהיינו אצל הפולניה, חברה חדשה מהגן של אופיר, שגרה באחוזה מטורפת, כשיואב נכנס אליהם הביתה הוא אמר לאמא שלה: וואו, האו מאץ' מאני! וואט ג'וב? ואחרי שהבנתי מה הוא אמר והרמתי את הלסת שלי מהרצפה, אמרתי לו שזה לא מנומס. הפולניה ענתה לנו - "זה בסדר, הוא יכול לשאול. אני מהמאפיה הפולנית".
הכל חדש לנו, שונה לנו, מאתגר לנו, מעניין לנו ובעיקר, אנחנו לומדים יחד איך להיות משפחה, לתמוך, להכיל, להתמודד וליהנות מכל הריחוקיישן הזה.
כמה ישראלים רוצים לעשות רילוקיישן? צפו:
לפנייה לכתב/ת 
