הקשר בין סלבס מקועקעים לאמנים פגועי נפש

מרכז האמנויות "כנפיים" הוקם על ידי השחקנית רינה פדווה ואמנים יוצרים נוספים במטרה לאפשר לאמנים המתמודדים עם פגיעה נפשית ואנשים עם צרכים מיוחדים שניחנו בכישרון אמנותי, ליצור ולתפקד כאמנים יוצרים, לחשוף את עולמם לחברה הנורמטיבית ולאפשר שילוב מקצועי בחברה תוך החזרת האמון והביטחון בכוחם וביכולתם.

האמנים הפעילים ב"כנפיים" עוסקים במגוון אמנויות: תיאטרון, אמנות פלסטית, כתיבה, קולנוע, מוזיקה. החשיפה של האמנות שלהם לקהל הרחב, משמשת להם כקול לעולמם הפנימי העשיר, ממסמסת כל סטיגמה ומאפשרת את קבלת השונה כשווה.

התערוכה LOOK AT ME, בגלריית "קן לאמנות", היא פרי שיתוף פעולה יצירתי בין צלמים לידוענים מתחומי התרבות השונים, מציגה את הקעקועים שהמשתתפים בה בחרו לחשוף בפני הקהל וממקדת את המבט בעיטורים שקעקעו על גופם.

מצולמים: אורנה בנאי, אורי גוטליב, אושרי כהן, אורן ברזילי, אלישע בנאי, אנחל בונני, אסתר רדא, אסף גרניט, אפרת גוש, גילי מוסינזון, ג'ני צ'רוואני, ג'ניפר קים, זוהר ליבה, טובה'לה, טל גלבוע, יאנה גור, יוליה פלוטקין, יוסף סוויד, ישראל אהרוני, מיכל שפירא, מושיק גלאמין, נסטיה ליסנסקי, נצ'י נצ', סיון טלמור, סקאזי, עדי שילון, קפה שחור חזק, רון אלוף, שביט ויזל, תום יער, תומר ירוחם, חה"כ תמר זנדברג.

דברי אוצרת ומפיקת התערוכה - רות גרון

השבוע נפתחה תערוכת ההתרמה LOOK AT ME בחסות הרום המתובל סיילור ג'רי למען עמותת "כנפיים" הפועלת למען אמנים פגועי נפש ושילובם בחברה. בתערוכה מוצגים צילומים של ידוענים מתחומי התרבות השונים עם הקעקועים שמעטרים את גופם.

 מושיק גלאמין. צילום: מיכאל טופיול

לפני מספר חודשים, כשפנו אלי מהעמותה והציעו לי לאצור את התערוכה, התקשיתי לראות את החיבור בין הנושאים. על פניו, מה כבר יכול להיות הקשר בין מפורסמים מצליחנים ומבוקשים, לאמנים המתמודדים עם אתגרים נפשיים לא פשוטים? כיצד בכלל מתחילים לגשר בין הקעקועים שמופיעים כסממן לאופנתיות, נעורים, אטרקטיביות לבין קשיים נפשיים, טראומות, מצוקות ודיכאון?

ובכל זאת, האתגר היה נראה לי מעניין ונרתמתי למשימה. במהלך העבודה על התערוכה התוודעתי לפעילות של עמותת "כנפיים" וככל שהעמקתי בעבודת האוצרות וההפקה הופתעתי לגלות ש"מה שרואים מכאן לא רואים משם". עם הגיעי לראשונה למרכז האמנות של העמותה בשכונת שפירא בתל אביב, התחלפו החששות והסטריאוטיפים שליוו את צמד המילים "פגועי נפש" בסקרנות והשתוממות אמיתית.

בכל חדר במרכז התרחשה פעילות אמנותית. בחדר אחד קבוצת אמנים עסקה ברישום, בחדר שני הופיעה שחקנית שהציגה מונולוג חדש בפני קבוצת התיאטרון ובחדר שלישי התכנסה קבוצת מוזיקאים לדון על הקלטות מההופעה האחרונה של המוזיקאים הפעילים בעמותה.

המפגש עם האמנים והעשייה המתקיימת במרכז, הציפו אותי בגעגועים עזים לתקופת הלימודים שלי בבית הספר לאמנות, לתחושת היצירתיות, לחדוות העשייה, לרצינות ולשמחה שבמפגש עם מגוון אנשים ההופכים לשותפים כחלק מתהליך יצירתי- אמנותי.

יוליה פלוטקין. צילום: מיכאל טופיול

העבודה על התערוכה שיקפה עבורי כי כנראה יש הרבה מן המשותף בין אמני העמותה והמפורסמים שהשתתפו בה כמצולמים. כולם אנשים יצירתיים, "חיילים בצבא האמנות והעשייה היצירתית".

כולם משתמשים בכוחה ובעוצמתה של העשייה האמנותית, כדרך לביטוי עצמי, ליצירת קשר עם הזולת וכאמצעי לחבור ל"אני" הבריא, החוגג את הכישרון האמנותי ואת ההתגברות על הקשיים.

מתוך דברי המצולמים

גילי מוסנזון: "קעקוע נותן לחיים סוג של טביעת אצבע אומנותית המשקפת את האני מאמין של המקועקע. קעקעתי על האמה שלי את שמות ילדי, עידו ואדם, שעושים את חיי מהממים כבר כמעט 7 שנים, ובחרתי באמה בכדי שאוכל לראות את הקעקוע כל הזמן, כי הם הדבר הכי חשוב בחיים..."

אנחל בונני: "אני לא בטוח שקעקועים תורמים לנו משהו בחיים אבל ללא ספק יש להם משמעות. מעבר לקישוט, יש בהם אמירה. לדוגמא אני בחרתי לקעקע את המילה IMAGIN (תאמין) על הזרוע, כדי שאני לא אשכח לדמיין ולהמשיך להיות הילד שאני מבפנים, גם כשאזדקן".

אורנה בנאי: "עשיתי את הקעקוע סביב גיל 30. אהבתי את הציור של הפרחים והעלים עם התנועה של הצמיחה למעלה. היה בזה כוח".

יוליה פלוטקין: " עשיתי את הקעקוע בצבא מתום הוואקום הגדול שנוצר אצלי בחיים בגלל שנאלצתי להפסיק לעסוק בדברים שאני אוהבת כמו ריקוד. בחרתי לקעקע את התווים של השירThe show must go on של להקת קווין, וזה מן הסכם שלי עם עצמי שאף פעם לא אעזוב את הדברים שאני באמת אוהבת".

טובהל'ה: "קעקעתי על הפנים קעקועים שהאמירה שלהם, סמלי שלושת הדתות והמשפט בעזרת השם, מאוד שולטת בחיי ומניעה אותי. אבל אם להיות כנה, כולם נעשו מתוך התקפי שיגעון".