בין ראש השנה לכיפור: המלצות קריאה מאנשי השנה
מפיקת הסדרה על תאיר ראדה אהבה ספר שעוסק בחברות נשית, ארז ביטון נהנה מתיאור צבעוני של העיר מראקש ואמיר פרישר גוטמן קרא בעיקר ספרים שעוסקים במחלת הסרטן. רגע אחרי כניסת השנה ושניה לפני כיפור, האנשים הבולטים של השנה שחלפה ממליצים על הספרות שהותירה בהם חותם
הם עשו השנה כותרות - מהצלחות מקצועיות, דרך סיפורים תקשורתיים שחוללו סערה ועד שינויים חברתיים שייזכרו בעוד שנים. האנשים שעשו את השנה החולפת מצאו גם זמן לקרוא בין שלל עיסוקיהם, עכשיו הם ממליצים על הספרות שהותירה עליהם חותם יוצא דופן.
ארז ביטון - משורר ואיש רוח. הציג השנה למשרד החינוך את דו"ח הוועדה בראשותו, ובה המלצות לתוכנית לימודים על יהדות המזרח. ממליץ על "קולות מראקש", מאת אליאס קנטי
אחד הספרים שקראתי השנה הוא "קולות מראקש" מאת אליאס קנטי (הוצאת כרמל), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1981, מן הסופרים החשובים במאה העשרים ומחברם של ספרי מופת כמו "סנוורים".
העיר מראקש נפרשת לפנינו בספר זה כעיר שהיא מעל למציאות, טעונה בצבעים עזים, כמעט מרחפת, משכרת, בה כל חפץ וכל צליל מקבלים ממד של הגבהה. בעצם, אנחנו מדברים כאן על היקסמות. קנטי, יהודי ספרדי ששפת אימו לאדינו, נולד בבולגריה וכתב בגרמנית. הזיקה היהודית של הסופר גם היא משתקפת מתוך הנובלה הזאת, המרוכזת כל כך - כמין קפסולה של יופי. הספר נכתב על רקע ביקורו של קנטי במרוקו ב-1954.
כמו בספרים אוטוביוגרפיים אחרים שלו, גם כאן הוא מגביה אל המטפיזי והפילוסופי, חולץ את הטקסט מהבנאלי והשגור. אחת מהמלצות "דוח ביטון" הינה לכלול בתוכנית הלימודים, במסגרת ספרות מתורגמת, גם את ספריו של קנטי ובכללם גם את"סנוורים" ו"קולות מראקש".
אמיר פרישר גוטמן - זמר וכוריאוגרף. חייו קיבלו השנה תפנית מדהימה, כאשר התבשר כי אובחן באופן שגוי במחלת הסרטן. ממליץ על "לא לסרטן" ו"אושר - לא מה שחשבתי"
עד אבחנת הסרטן אנשים היו שולחים לי לחדר המון פינוקים. שוקולדים, סלסלות של פירות, גלידות, טייק אווי ממסעדות שאני אוהב. אבל מהשנייה שאתה עובר למחלקה אונקולוגית, ותוך איסור חמור של פרחים, סוכרים ומני מזונות לא בריאים וג'אנק יצוק, כמעט כל מי שבא לבקר הביא עמו ספר.
רוב הספרים שהגיעו עוסקים, איך לא, בסרטן, במחלות ובתובנות על החיים. לכולם שמות כה יצירתיים. "כן לסרטן, לא לסרטן, למה סרטן, איך למנוע סרטן", או שמות מלאי דרמה כמו "ביום בהיר אחד", ספרי עצות לחיים כמו "שנה מחשבותיך וחייך". כולם מומחים ל"מסע" וכמעט כולם לא שרדו אצלי את עמוד 20. הספרים שהכי נגעו בי הם אלו שנכתבו ע"י בעלי ניסיון - חולי סרטן ניצולים ו/או בני משפחותיהם.
אמליץ כאן על שניים. האחד רפואי, נכתב ע"י ד"ר דויד סרוואן-שרייבר, רופא צעיר שחלה ויצא לחקור בעצמו, הפעם כחולה. הוא אוחז בשם הלא יצירתי "לא לסרטן", והמיוחד בו, שהוא לא רק מדבר אל החולים, אלא נותן עצות למניעה אצל הבריאים שאולי שואלים את עצמם מה אדם יכול לעשות כדי למנוע התפרצות של סרטן ומחלות נוספות. ומתוך נקודת המבט הזו, אני חושב שכל אחד יוכל להתחבר לספר.
השני הוא ספר על "פרספקטיבה". אותו איזון שכולם מחפשים. "אושר - לא מה שחשבתי", מאת ענת קלו לברון. כאמא לבת ניצולת סרטן, החיפוש שלה אחר האושר - דווקא אחרי ההחלמה של בתה, הפך את הספר הזה (שהיה היחיד שגמעתי בקריאה אחת), לספר שאני ממליץ גם לקרוביי לקרוא. הוא בהחלט גורם לך לראות את חצי הכוס המלאה של חייך.
אבי נשר - במאי קולנוע. סרטו החדש, "החטאים", הוקרן לאחרונה בפסטיבל טורונטו. ממליץ על "אלתרמן - ביוגרפיה"
בשנים האחרונות אני מוצא עצמי קורא יותר ויותר ביוגרפיות. השנה קראתי את הביוגרפיה שכתב דן לאור על נתן אלתרמן. זו יצירה מרתקת. יש בה פירוק של מיתוס ואתוס ישראליים מאוד, והוא נעשה בצורה מתוחכמת ומעניינת. דרך דמותו של אלתרמן אתה מבין את הרוחות הטובות הרעות והטובות שנושבות בישראל. זה מתקשר אצלי למשהו שוויליאם פוקנר אמר פעם: "העבר לא מת, הוא אפילו איננו העבר".
אלתרמן לא פחד לעמוד מול בן גוריון ולזעוק על מה שלא נראה בעיניו. הוא היה חלק מאנשי מארץ ישראל השלמה כמו נעמי שמר וכמו פרס, דור הנפילים. כמוהם, היו בו דברים מופלאים ופחות מופלאים. העניין הגדול שעורר בי הספר היא הדיכוטומיה בין המשורר המופלא שהיה ובין האדם עצמו. זה ספר ראוי מאין כמותו, חומר ש-HBO הייתה עושה ממנו סדרה מצליחה. זה סיפור מרתק על דיאלוג בין משורר לבין השלטון, בעולם שבו למשורר עוד היתה מילה בנרטיב ובדיון הפוליטי-חברתי. המסע שאלתרמן עשה הוא מרתק ודן לאור הצליח לכתוב אותו בצורה נגישה, בניגוד להרבה ביוגרפיות שסובלות מכובד עודף.
טלי אורן - שחקנית. זכתה בפרס שחקנית השנה בטקס פרסי התיאטרון תשע"ו. ממליצה על "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים"
בשנים האחרונות, בגלל עומס העבודה והילדים, אני לא מציליחה למצוא את הזמן והשקט ולהתמכר לספר. המקסימום שאני מגיעה אליו, זה לבהות בסדרה בערב. אבל הפינוק שלי הוא להקריא לילדים. יש ספרי ילדים שהם בכלל למבוגרים, אבל לא תמיד אנחנו שמים לב לזה, ולמסרים שמועברים אלינו. ספר כזה שהשפיע עליי ברמה האישית הוא "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!" של ד"ר סוס המהולל. בשבילי הוא מין הנזיר והפרארי שלו, ספר השראה. הוא מדבר על איך להעז וליזום, איך לעשות דברים ולא לחכות שמישהו אחר יארגן לך את החיים, כי רק אתה יכול לכוון את הדרך.
המון פעמים אנשים לא עושים שינויים כי הם מפחדים. והספר של סוס מדבר ישירות אל הקורא, עם תיאורים מאוד ציוריים. אחד מהם הוא יער אפל, מקום נורא שבו מחכים למשהו שיקרה. הסופר משדר בצורה מתוחכמת מאוד שזה מקום לא טוב להיות בו. כשאתה מחכה, אתה תקוע וכנראה שהדברים לא יקרו. החיים הם כאלה ומחר יכולים להיות אחרת, הוא אומר. וכמו סטירה, הוא נותן כוחות אמיתיים והשראה. נתתי אותו למטפלת שלי במתנה. הוא מונח אצלה על המדף והיא מקריאה ממנו למטופלים מדי פעם. ואני נותנת אותו כמתנה למי שרק אפשר. מבחינתי זו עוד מתנה שהילדים נתנו לי, ושי שאני נתתי נותנת להם בחזרה, כי את רוב המשמעויות שלו הם עדיין לא יכולים להבין, אבל זה יקרה בבוא היום.
ששון גבאי - שחקן. זכה בפרס שחקן השנה תשע"ו בטקס פרסי התיאטרון. ממליץ על "עיני האח הנצחי"
קראתי השנה נובלה מקסימה של סטפן צוויג בשם "עיני האח נצחי". היא קצרה מאוד ומתאימה גם לאנשים שאין להם הרבה זמן לקריאה. למרות זאת, זו ספרות מלאה ועמוקה. צוויג האוסטרי ברח מארצו עם עליית הנאצים לשלטון והתגלגל ללונדון ואחר כך לדרום אמריקה והתיישב בברזיל, בה גם שם קץ לחייו.
כמעט לא יאומן שהסופר האירופי הזה כתב את סיפור האגדה הזה, שהוא סיפורו של לוחם הודי שמתגלגל בין המון תפקידים - אסיר, שופט, חייל, נזיר. במהלך כל הגלגולים שלו הוא מחפש את השחרור והגאולה האנושית. לכל דבר בספר יש השלכות פסיכולוגיות ופילוסופיות עמוקות. הקורא יכול לעצור ולחשוב בכל רגע, וגם להבין משהו על עצמו, כמו בכל ספרות קלאסית.
ליאור סושרד - אמן חושים. יצא השנה לסיבוב הופעות משותף עם ברברה סטרייסנד. ממליץ על "אומת הסטארט-אפ"
יש ספר אחד מסוים שאני נוהג לחלק בהמון מקומות שאני מגיע אליהם בעולם. קוראים לו סטארט-אפ ניישן ("מדינת הסטארט-אפ", במהדורה העברית בהוצאת מטר) שכתבו דן סינור ושאול זינגר. זה ספר שקראתי כמה פעמים וחילקתי כבר מאות ממנו. הוא מסביר בצורה מאוד מדליקה את התופעה הזו שנקראת מדינת ישראל - מדינה שהרבה מסביבה רוצים להשמיד אותה, אבל גרים בה אנשים שעשו ועושים דברים מדהימים. לא מזמן הופעתי בבסיס של חיל האוויר האמריקני. ישר ניגשו אליי חיילים - חלק אמרו שיש לנו את חיל האוויר הכי טוב בעולם, ומצד שני יש שאומרים את ההיפך - דברים שפחות נעים לשמוע. הספר דווקא שם דגש על ההון האנושי שיש בישראל.
קובי אוז - מוזיקאי. הוציא השנה עם להקתו טיפקס אלבום חדש, שמסתמן כקאמבק מפואר. ממליץ על "חגיגת אי-המשמעות"
הסופר מילן קונדרה תמיד בא לי טוב. הוא מיצג בשבילי את אהבת החיים, סקרנות פילוסופית, אהבה עמוקה למוזיקה, לספרות ואמנות. אחרי שהוא כותב על משהו, מיד מתחשק לי להכירו – הוא מין מדריך טיולים חכם, דק הבחנה ורהוט. דרכו גיליתי סופרים אחרים, ציירים מעניינים ומוזיקה שלא הייתי פוגש בלעדיו.
הספרים שלו, בעיקר ספרי המאמרים, מאפשרים מבט פנימי של אמן אל אמנות אשר מעבר לו. "צוואות נבגדות" הוא המשמעותי לי מכל ספריו. כשאני קורא כל ספר שלו, אני רק רוצה שימשיך לספר, אוהב להשרות עצמי ביין הטוב הזה. קצת כמו סרטים של וודי אלן, כמעט תמיד הוא מדבר אליי והתהליך שיצירתו עוברת עם השנים מובן לי ומעניין אותי. השנה, בגיל 86, הוציא מילן קונדרה את הספר "חגיגת אי המשמעות" – ספר על בליינים מהגגים. קראתיו בתחילת השנה ובעיקר מה שנשאר לי ממנו זה זיכרון של מהלך פילוסופי מרתק המנסה לגלות כיצד ניצח הטבור החשוף את שאר החמוקים והפך לחמוק המפתה ביותר בעשורים האחרונים, ומה זה אומר עלינו... משעשע אלגנטי ורהוט כהרגלו.
ננה שרייר - שפית ומסעדנית. התייצבה בשנה החולפת כאחד הקולות המרכזיים בישראל בעד אורח חיים טבעוני. ממליצה על "הוכחה לגן עדן"
אחד הספרים המעולים שקראתי השנה הוא "הוכחה לגן עדן" מאת ד"ר אבן אלכסנדר. קניתי ממנו לא פחות מ-20 עותקים. זה הספר הכי אופטימי שיש. אני מביאה אותו במתנה לחברים שקרובי משפחה שלהם הלכו לעולמם. הכותב ד"ר אלכסנדר הוא חוקר מוח אמריקני שהיה במשך תקופה ארוכה במוות קליני, וחזר כדי לספר מה יש בצד שמעבר. כיוון שהוא חוקר מוח, הוא גם יכול להפריך כל טענה מדעית ששוללת את מה שראה וחווה, וכרופא הוא משיב באופן מדעי ומשכנע שיש משהו מעבר.
זה ספר שיש בו נחמה, כי מי לא רוצה להאמין שיקירינו ממשיכים הלאה לעולם טוב יותר? הוא כתוב נגיש ומרתק, מעורר מחשבה ושאלות. והאמת? הא גם משחרר קצת מאימת המוות. זה ספר נפלא להתחיל איתו שנה חדשה. כאילו הוא אומר - אל תדאג מותק, גם אתה תמות.
חלי לוי - קצינת משטרה. פרצה לתודעה במסגרת הריאליטי "גיבורים" והפכה לפנים של המשטרה. ממליצה על "סילביה - חייה ומותה של לוחמת מוסד"
למרות שאין לי כל כך הרבה זמן לקרוא, הספר האחרון שבאמת סחף אותי היה "סילביה - חייה ומותה של לוחמת המוסד" מאת רם אורן. זהו סיפור על לוחמת מוסד מבריקה ונועזת שלקחה חלק בפעולות מהמסוכנות והחשובות ביותר בחיי הארגון הזה בשנות ה-60 וה-70.
התחברתי מאד לנחישות שלה, לדבקות במטרה, גם כשעזבה את חייה הנוחים בדרום אפריקה, נלחמה למען המדינה ואף ישבה בכלא. היא לא נשברה. סילביה היא אישה מיוחדת מאוד, פיקחית מלאת מרץ, עקשנית. רבים קינאו בה. חלומה היה להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם, אך השנים הארוכות שנתנה למוסד ומחלה חשוכת מרפא שחלתה בה, גדעו את החלום. בשנות חייה האחרונות סעד אותה בעלה, שהכירה במסגרת ישיבתה בכלא הנורווגי ואשר שימש לה כעו"ד. "סילביה" הוא ספר נפלא, המעיד כי אישה, רבגונית ככל שתהיה, יכולה לרכוש את אמונם של אנשים שונים ומגוונים.
מיקה תימור - יוצרת דוקומנטרית. הפיקה את הסדרה "צל של אמת" (בבימויים של ארי פינס ויותם גנדלמן) על רצח תאיר ראדה. ממליצה על "הרומאנים הנפוליטניים" של אלנה פרנטה
מה עוד אפשר להגיד על "החברה הגאונה" ו"הסיפור של שם המשפחה החדש", שני החלקים הראשונים של הרומאנים הנפוליטנים של אלנה פרנטה שטרם נאמר? זו לא רק יצירת מופת מבריקה, מרגשת, גדולה מהחיים, אלא שפרנטה בגאונותה הצליחה להביע במילים ולהגדיר בצורה מזוקקת מה היא החברות בין נשים. לילה ולנו מדגימות אותה בדיוק: זו שאוהבת אבל מקנאה, מעריצה והורסת אבל תהיה שם לנצח. הציפייה לתרגום של הספר השלישי בסדרה, גורמת לאלפי נשים שלא לדעת נפשן - ובצדק. לילה ולנו לנצח!.
פנחס ג'ינו - ראש צוות ההסברה ברשות הכנרת. ראיון אחד שנתן לרפי רשף על הלכלוך בכנרת, עורר דיון ציבורי רחב על ההתנהלות של ישראלים ובני נוער. ממליץ על "אש בקווים"
הספר עליו אני רוצה להמליץ נקרא "אש בקווים", שהוא פרי עבודת מחקרו של פרופ' זאב דרורי. הוא עוסק במציאות הייחודית של הלחימה בבקעת הירדן בשנים 1970-1967, כחלק ממלחמת ההתשה. למעשה, הוא עוסק בכל החזיתות בתקופה זו. הכתיבה המיוחדת של דרורי מאפשרת צוהר (במיוחד למי שלא גדל אז), אל תקופה מאוד מורכבת בתולדות המדינה שלנו, תקופה שחלק מן האתגרים שהוצבו בה נוכחים גם היום. מה שלמעשה מייחד את הספר הוא הכותב שלו, פרופ' זאב דרורי, שבין שלל פועליו וכובעיו השונים משמש גם כמנכ''ל מכללת כנרת. למדתי אצלו במהלך השנה החולפת וכך נחשפתי מעט לאדם שהוא.
