"הבת שלי רוצה רק את אימא שלה"
בכל פעם שאביב בורנשטיין מגיע לאסוף את בתו בת השנתיים וחצי מהגן היא שואלת למה אימא לא באה. מהרגע שהיא נולדה אמרו לו ש"בנות הן של אבא" והוא עדיין ממתין בסבלנות שזה יקרה ובינתיים עושה לה בושות ליד החברים
עוד כשהיא הייתה בבטן שלנו, כן אני יודע שזה לא באמת שלנו, אני לא נשאתי אותה לכל מקום, אבל, אני זה שהייתי צריך להביא מלפפונים חמוצים באמצע הלילה כשלאישה היה רצון עז לכאלו, ואין לנו קופסת שימורים בבית.
עוד שהיא הייתה בבטן כבר התארגנתי על סרטים בשביל בנות - "בת הים הקטנה", "לשבור את הקרח", "פלונטר" ועוד סרטים שמדברים לבנות. היא כבר בת שנתיים וחצי ועדיין לא ראתה אף אחד מהסרטים, אבל הם מוכנים.
הילדה עושה טובה שמסתכלת עליי
"בנות זה של אבא", שמעתי במשך כל הזמן הזה. "חכה תראה איזה כיף זה כשהיא באה ונותנת לך חיבוק גדול". שמעתי וחיכיתי ואז היא התחילה לדבר והיא רוצה רק את אימא, לא רוצה אבא, עושה טובה שמסתכלת לכיוון שלי. ואני, כמו איזה מעריץ משוגע מחכה לתשומת לב, והיא תחמנית קטנה יודעת שאני משוגע עליה ולא שמה עליי קצוץ. לא להאמין שילדה בת שנתיים וחצי עושה ממני כזה צחוק. מרגיש שוב כאילו חזרתי לעידן הדייטים שאני מקבל פרצופים מוזרים מבנות. אבל למה הילדה שלי? למה?
"חכה עוד קצת... היא עוד קטנה", שמעתי בהתחלה, אבל הזמן עבר והילדה רוצה את אימא. בשביל חיבוק ונשיקה אני צריך להוציא כרטיס אשראי. אני נשבע שהילדה עובדת עם מערכת סליקה של כרטיסי אשראי. כשאני מגיע לאסוף אותה מהגן ופותח את הדלת, התגובה שאני מקבל היא "אימא", וזה בדרך כלל מצטרף לבכי שוטף שלא מפסיק. אני כבר בחריגה באשראי, אז אין לי איך לשלם לה. מנסה להגיד לה שנלך לגן משחקים, אבל הבכי לא מפסיק.
רק לא לרקוד
היא רק בת שנתיים וחצי ומסובבת אותי על האצבע, אבל אני לא פרייאר בכלל, אני יודע להתמודד, אז ישבתי לילות כימים וחשבתי מה אני יכול לעשות ואז מצאתי את הפתרון. מאז ארכימידס שצעק יוריקה לא נראה פתרון כזה. שמתי לב שברגע שאני שם מוסיקה בבית ומתחיל לרקוד זה מעצבן אותה קצת. היא לא רוצה לרקוד איתי ומסתכלת עליי במבט של "מה הוא עושה האיש המוזר הזה".
אז איך שאני מגיע לגן ואני קולט אותה שמה מפתח ומתניעה את בלוטות הבכי ומתחילה לבכות בקול רם שהיא רוצה את אימא, בזמן שדמעה קטנה וחמודה זולגת מעיניה, באותה שניה אני מתחיל לרקוד. אני יודע שאני נראה מטופש, תמיד נראתי מטופש כשרקדתי. היא יודעת שאני לא יודע לרקוד וזה הדבר שהכי מעצבן אותה בעולם.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
הקטע הוא שהילדים האחרים מתים עליי ואיך שאני נכנס הם צועקים לי "תרקוד", אבל אותה זה מרגיז. היא צועקת לי מהקצה השני של החדר "די". היא לא רוצה שאבא שלה ירקוד. כבר עכשיו היא מתביישת בי, זה סוג של הכנה שהיא עושה לי לקראת גיל ההתבגרות. אבל יש מצב שיצא חוזר להורים שבו הורידו את גיל ההתבגרות לשנתיים וחצי ופשוט החוזר לא הגיע בדואר ישראל.
לא יכול להיות אימא
"רוצה שאני אפסיק לרקוד, אז תפסיקי לבכות", אני אומר לה בקול תקיף. היא מסתכלת עליי עדיין עם פרצוף בוכה ודמעה שזולגת לה על הפנים. מי שלא מכיר ונכנס לגן, משוכנע שאני איזה חרא של אבא, אבל זה לא המצב, אני רוצה לשחק איתה, היא פשוט רוצה רק אימא ואימא אני לא יכול להיות.
בכל אופן בינתיים השיטה הזאת עובדת. היא נשברת ומפסיקה לבכות, אני אפילו מקבל לפעמים איזה חיוך. אני יודע שהיא מספיק תחמנית בשביל לתכנן לי את המלכודת הבאה. יש לה את המבט הזה בעיניים שאומר לי בלי להגיד "ניצחת אותי עכשיו, חכה חכה".
אני מחכה. בינתיים חשבתי להתחיל להתחיל ללמוד ברייקדאנס ליום שבו הריקוד הקלאסי והמטופש יפסיק לעבוד. אולי אפילו אצליח למצוא בזה איזו פרנסה צדדית, בכל זאת צריך לשלם לילדה כל פעם בשביל לקבל איזה חיבוק. שלא לדבר על נשיקה. אז אומרים לי ש"בנות זה של אבא", אני עדיין מחכה. מזל שיש לי סבלנות וגם במקרה אני אוהב אותה.
אנחנו דווקא בעד אבות שאוהבים לרקוד. צפו בריקוד האבות:
לפנייה לכתב/ת 
