מירי המחבקת, אלי הצונח: בחירות תשע"ו
מצטיינים? מאכזבים? מפתיעים? עזבו, בנאלי מדי. הנה האנשים שבאמת עשו את השנה החולפת בספורט. מיהו אויב העם הציוני, מי "שרף" את כולם ומי מתעמל השנה? הנבחרים
האמת? מאסנו. אחרי שנה גדושה באירועים, טקסים, תארים, הישגים ומדליות – מאסנו בחלוקת פרסים. שוב אותו השטאנץ, שוב אותן בחירות "מרגשות" בכוח על המצטיינים והמאכזבים. ובדיוק בגלל זה, ובגלל ששנת תשע"ו הייתה כל כך עמוסה וכל כך מיוחדת, החלטנו לערוך הרמת כוסית חגיגית ובה הנבחרים האמיתיים של 365 הימים האחרונים במדינת ישראל. התארים החשובים באמת.
מתעמל השנה: ארז אדלשטיין
נוכח האכזבה מאי העפלתו של אלכס שטילוב לגמר הקרקע בריו, וגם נוכח ההשתאות המופלאה מהפליק פלאק המרשים שביצע זוכה התואר, לא היינו יכולים שלא להעניק את הפרס היוקרתי לארז אדלשטיין. האיש שגם הוסיף צוקהרה לאחור עם שני ברגים וסלטה.
"לא אאמן את מכבי ת"א, אין מצב כזה", אמר בביטחון מלא ובהצהרה בומבסטית לפני כשלוש שנים, כאשר עוד אימן בהצלחה את היריבה העירונית הפועל ת"א. כל זה רק כדי לקפוץ באוויר ולהצדיק השנה את העובדה ש...חתם במכבי ת"א. מצד שני, כאחד שאמר פעם כי "פניני לא ראוי להיות בנבחרת ישראל", רק כדי להזמין את גיא פניני כבר בימיו הראשונים כמאמן נבחרת ישראל – טוב לראות שאדלשטיין שומר על כושר הניתור בכל השנים הללו.
פה השנה: אירה ויגדורצ'יק
מלבד היותה מובילת אופנה והמחזירה הרשמית לצו השעה את תספורת הקארה הקשוחה, לא הייתה בתשע"ו אישיות ספורטיבית – ואולי אישיות בכלל – שהיה יותר מעניין/מרתק/מרתיח/מתסיס לשמוע את דבריה, מאשר מאמנת נבחרת ההתעמלות האמנותית של ישראל. לשעבר, זאת אומרת.
בין אם זה בראיונות העומק עמה, כולל אחד כאן ב"ידיעות אחרונות" ("אני שוביניסטית. אישה לא צריכה להיות שווה לגבר"), בין אם זה בחיקוי המופלא שעשו לה בסדרת המערכונים "אנחנו במפה" והתגובות שלה ("בטח שאני אומרת היפופוטם למתעמלת. אבל אני עדיין אתבע אותם"), בין אם זה אחרי האולימפיאדה ("תודה למכון וינגייט שהכין אותנו לתת־תנאים"), ואפילו כשנאלצה לשתוק בפנים זעופות בלב לבה של הסערה הספורטיבית הכי גדולה של השנה, כשהבנות שלה יצאו לקרב ראש בראש מולה. עכשיו, כשיש לה זמן פנוי – הגיעה הזמן לתוכנית טוק־שואו ברדיו. "ויגדורצ'יק עצבנית", דווקא נשמע טוב.
אויב הציונות של השנה: לברון ג'יימס
איראן? דאעש? אינתיפאדת היחידים? לימים ספורים בחודש שבט, לא היה אדם שנוא יותר בישראל מאשר "האחרון לציון" – לברון ג'יימס. אחרי שבשנה הקודמת העביר מרורים והאכיל בקש את נציגנו הבכיר בנכר, דייויד בלאט, הגיעה המכה הכואבת באמת – פיטורים בלתי צפויים, על אף מאזן מרשים בתחילת העונה ועובדה שקליבלנד הייתה במקום הראשון בצד המזרחי ב־NBA.
העם היושב בין דן לאילת היה בטוח שזו אשמתו של שחקן הכדורסל הטוב בעולם. שבלאט לא בא לו טוב בעיניים או באוזניים וכי הוא החליט להפעיל את הלחץ ולסיים את דרכו. לישראלים זה לא ממש שינה אם מה שמתאים שם באמריקה, זה לא מה שמתאים פה. מה זה משנה שבסוף לברון צדק והביא אליפות היסטורית לקליבלנד? רשעים מלאכתם נעשית בידי אחרים.
ה"בן־גוריון" של השנה: אלונה ברקת
היא הפריחה את השממה, הביאה אליפות ראשונה זה 40 שנה לבאר־שבע, אבל בעיקר עשתה את מה שדוד בן־גוריון ועוד כמה מגדולי האומה לא הצליחו לעשות – לשבור סטיגמות. על נשים, על כדורגל, על הדרום, על הנגב, על גמלים, על עמה יעמיק.
כי האליפות הזו, במובן מסוים, לא הייתה רק של באר־שבע, אלא של פסיפס ישראלי מודרני ייחודי. ואת כל זה היא עשתה בלי להתאכסן בצריף ובלי לעמוד על הראש, מקסימום לסובב ראשים לכמה ספקנים בכל השנים שעברו.
מחבקת השנה: מירי רגב
את המוזיקאים ואנשי הקולנוע שרת התרבות והספורט שלנו לא ממש אוהבת. אבל ספורטאים? אהבה שאין לה סוף. יש מצלמה בשטח? האייפון דולק? מישהו זקוק לפוסט נלהב? בא לכם לשתף משהו בפייסבוק? מזל שיש את מירי רגב, מזל שהיה לנו את ריו. השרה קיפצה ודילגה בין מועמד אחד למדליה לשני, אבל חיבקה רק את מי שחשוב. רק את מי שצילמו. רק את מי ששמו בסוף בשער העיתון.
החיבוק לירדן ג'רבי היה עוטף ואמהי, אבל דבר לא השתווה לחיבוק המפורסם עם אורי ששון, על כל גובהו וגודלו. נגיד זאת כך – אם שר הספורט היה גבר, ואורי ששון היה אישה, התגובות היו אחרות לגמרי.
צנחן השנה: אלי גוטמן
בערב ראש השנה תשע"ו, אלי גוטמן עדיין היה בכיר מאמננו והאיש הראשי בנבחרת ישראל. זה שלקראת סיום קמפיין שני כמאמן עוד החזיק בסיכוי ריאלי לעשות משהו מחמיא בתום ארבע שנותיו. כל מה שהיה צריך לעשות זה לנצח את קפריסין, בבית, ולקוות לטוב.
אבל אז הגיעו ההתפרקות מול נבחרת חלשה, ההפסד, המבוכה, התירוצים, ההצעות שלא זרמו מחו"ל למרות ההצהרות המפוצצות בעבר, החזרה להפועל ת"א השבורה, פתיחת העונה הנוראית הנוכחית, ההתפטרות/פיטורים מעמדת המאמן למנהל המקצועי, החמישייה בדרבי והאפשרות לבריחה במצב הנוכחי כעת מהאדומים.
המעמד של גוטמן עלה על טיסה בתחילת תשע"ו וקפץ ממנו עם מצנח, בשיא הגובה. הנפילה עוד נמשכת, ובשיאה. רק נקווה שיזכור לפתוח את המצנח בזמן.
ממטרת השנה: יוסי בניון
הוא בכה על יחס האוהדים, בכה על יחס התקשורת כלפיו, בכה אחרי שכבש מול נתניה, בכה אחרי שזכה בגביע. ואז גרם להרבה ירוקים לבכות, מבחוץ או מבפנים, כשהודיע מהר מהר שהוא עוזב ליריבה השנואה מכבי ת"א. הדמעות שלו מלוות אותנו מאז היותו ילד בבאר־שבע, עד עצם היום הזה.
דרקון השנה: ערן זהבי
הוא "שרף" את הליגה הישראלית עם שבירת שיא הכיבושים ההיסטורי של נסים אלמליח ז"ל לעונה אחת, ואז הגיע לארץ הדרקון ושרף את הליגה המקומית, עד שהפך לשם הכי מדובר בסין. טוב, השם ה־103,467 הכי מדובר בסין. אבל היי, מתוך מיליארד וחצי, גם זה הישג.
