צפו: הרובוט שמרגיש כאב
מדענים פיתחו רובוט שיודע לזהות מתי הוא נמצא בסכנה ולהגן על עצמו. האם "חוקי הרובוטיקה" של אסימוב עומדים להפוך למציאות?
מדענים מאוניברסיטת לייבניץ בגרמניה חשפו לאחרונה שהם עובדים על מודל רובוטי שמדמה "מערכת עצבים". הפיתוח החדש אמור לדמות את רפלקס הכאב האנושי וכך לאפשר לרובוט להגן על עצמו מנזקים על ידי הימנעות ממקור הנזק הפוטנציאלי.
בכנס הבינלאומי לרובוטיקה ואוטומטיזציה שהתקיים השנה בשטוקהולם הציגו יוהנס קאון (Kuehn) ושותפיו את האבטיפוס הראשוני שלהם, שהורכב על בסיס זרוע רובוטית וחיישן בעל ספקטרום חישה רחב של גירויי לחץ וחום. הרובוט שלהם תוכנת לתרגם את עוצמת הגירוי למסר שמסמל עבורו "סכנה", וגורר בהתאם תגובה של התרחקות למרחק בטוח. לדברי קאון, המערכת מחקה את התגובה האוטונומית של הגוף שלנו לרתיעה בעקבות גירוי שגורם לכאב. ככל שעוצמת הכאב הנרשם חזקה יותר, כך מתחזק רפלקס הרתיעה.
בשונה מאיתנו, הרובוט לא באמת יכול להרגיש "כאב" באותה צורה שאנו רגילים לחשוב עליו. גם אם מנגנון החישה ישולב עם תהליכי למידה, עדיין לא נוכל לקבוע שהגירוי אכן גורם לרובוט לחוות משהו שאפשר לתאר כסבל. למרות זאת, פיזור נרחב של חיישנים על גוף הרובוט מאפשר לו לחוש במידה מסוימת את המתרחש בחלקי גופו, ולשרת את המטרה שלשמה קיים הכאב הפיזיולוגי. לפי תפיסתם של המדענים, התוספת הזו יכולה לשמש כבר כיום בתעשיות שמשלבות ציוד כבד או חומרים מסוכנים, לספק לרובוטים יתרון הישרדותי במקרה של תאונה, ולחסוך כסף רב על תיקונים.
לכאורה, אין כל חדש בפיתוח הנוכחי, שכן הרובוט מתוכנת לבצע פעילות ספציפית בתגובה לקלט מחיישן, בדיוק כפי שנעשה כיום באינספור אלגוריתמים (כללים מנחים) שמכתיבים לרובוטים איך להימנע מפגיעה בחפצים או אנשים. אולם הפעולות האלה מוכתבות בדרך כלל מתוך הכוונה לשמור על העולם הסובב את הרובוט, תוך התעלמות ממעמד המכונה בסדר העדיפויות. פה, לראשונה, פעלו המפתחים לאפשר למכונה לקבל החלטות המשקללות גם את צמצום הנזק המכני העצמי, ולא רק מנסות למנוע את הנזק הפוטנציאלי לסביבה.
פיתוח של חישת כאב רובוטית עשויה להיות הצעד הראשון ליישום "חוקי הרובוטיקה", שניסח במחצית המאה הקודמת סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב. לפי חזונו, על הרובוט תוטל האחריות לשמור על קיומו העצמי ועל שלמותו, כל עוד פעולותיו או מחדליו לא יובילו לפגיעה בבן אדם. האתגר האמיתי, אם כך, יהיה ליצור היררכיה ברורה בין היכולות המובנות לתוך הרובוט, על מנת לשרת את הצרכים שלנו, ועדיין לאפשר לרובוט גם להגן על עצמו.
הפיתוח הזה, כאמור, עדיין בחיתוליו, וצפויה בוודאי עוד דרך ארוכה של שילוב עם תהליכי למידה שייצרו מודל בסיסי של בינה מלאכותית. אך מי יודע? אולי בעוד כמה שנים, כאשר תתעצבנו על המחשב האיטי שלכם ותבעטו בו, זה ישמש עבורו סימן שכדאי לו להתאמץ קצת יותר.
אלכס קרצר, דוקטורנט במכון ויצמן למדע וכותב באתר מכון דוידסון
לפנייה לכתב/ת 
