"לא היתה לי שליטה על מה שנעשה בגופי"

כי אין יותר קשה מזה להבנה עבור שורדי תקיפה מינית. האצבע המאשימה איכשהו תמיד מופנית כלפי פנים. טקטיקת החזרת השליטה הנפוצה ביותר. לא היתה לי שליטה על מה שנעשה בגופי. לא היתה לי שליטה כי היא נלקחה ממני.

לטורים הקודמים של שני:

יש פרצה בטיעון הפרצה. פרצה מסוכנת

"ידעתי שהוא נמשך אלי ובכל זאת הלכתי"

לא סתם מדברים על אונס כמשהו לכל החיים

והשנה, ילמדו את ילדינו מיומנויות חיים?

הצורך בלעשות "סדר בראש" מאד חזק. אז אני אאשים את עצמי. אני אמצע איזושהי אמתלה למדוע זה קרה. דווקא לי. אולי התלבשתי בצורה "מזמינה". אולי הייתי צריכה להרגיש אינטואיטיבית שהוא מסוכן. משהו בבטן כאילו לא עבד אצלי. אולי הייתי צריכה לא ללכת.

אולי לא הייתי צריכה לשתות. אולי לא הייתי צריכה לצאת. אולי לא הייתי צריכה להתקבל לעבודה הזו. אולי כשהמפקד ביקש ממני לעשות קפה ובפעם הראשונה החמיא לי שאני יפה, כבר אז הייתי צריכה להגיד משהו. אולי כשהבוס שלי רמז לי "בצחוק", לא הייתי צריכה לחייך. מה שבטוח, אני אמצא בי אשם. אני אמצא אותי אשמה, ואז, תהיה לי סיבה.

דברים רעים קורים גם לאנשים טובים

אני מביטה בעשרות זוגות העיניים הנשואות אליי במכינה הקדם צבאית לבנות בלבד, כשאני מדברת בדיוק על זה. ואני רואה הנהוני הסכמה מבעד לדמעות. דברים רעים קורים גם לאנשים טובים. חלק מהחיים. לא תמיד יש הסבר. וזה אחד הדברים הקשים ביותר לקבלה. בכלל, לבני אדם.

למה יצאת בשעה כזו מהבית? למה יצאת לבר? למה חייכת אליו כשדיבר איתך?

אחד הצרכים הבסיסיים שלנו הוא בדיוק זה. לשלוט על גורלנו. ולכן אנחנו מתפללים. ולכן אנחנו מקווים. ולכן אנחנו פועלים. יוצאים לעצמנו את המציאות בה אנו חיים. וכשאנחנו "נעצרים" שלא בעל כורחנו, זה מוציא אותנו משיווי משקל.

אסונות שונים קורים בכל יום נתון לאנשים שונים לא רק שלא באשמתם, לפעמים גם ללא סיבה. ילדים, נשים וגברים נהרגים כל שבוע בתאונות דרכים. זה נורא. ובכל זאת, אין יום שלא תצא לכביש ולא תראה את זה שתזהה אותו כ"פושע" כביש.

הוא נוהג אחרת. זו לא המהירות או חוסר שמירת המרחק. זה הנהגים שמשתוללים שיכולים לגרום להריגה של משפחה שלמה חפה מפשע. ואיכשהו, כשאנחנו נשמע שאותו נהג שהרג את המשפחה הזו, הוא נהג עם עבירות נהיגה מרובות קודמות, אנחנו נתרעם על שנתנו לו שוב לעלות על הכביש ולא לקחו ממנו את הרשיון לנצח. כי האסון הזה יכל להימנע. אנחנו לא נשאל את עצמנו מדוע דווקא ברגע הזה שהוא השתולל על הכביש, נסעה לתומה משפחה בנתיב הנגדי.

ואם נהג שיכור פוגע בהולך רגל, שלא לדבר על כזה שגם בורח מהמקום, זו לא הריגה ברשלנות. זה רצח. אנחנו יודעים להגיד את זה. הוא עבר על החוק, נהג בחוסר אחריות טוטלית ברמת פגיעה בזולת, ובהחלט אפשר לייחס לו כוונה מוקדמת, אחרת לא היה נוהג כך.

ובאותה מידה, אנחנו לא נתהה אם הנהג שיצא לתקן את הפנצ'ר שלו בצד הכביש כשהנהג השיכור סטה לנתיד הנגדי והרג אותו, מדוע היה חייב לצאת מהבית דווקא בשעה הזו או מדוע היה חייב לנסוע דווקא בכביש הזה בזמן התאונה. ובטח שלא נתהה מדוע יצא מהבית בטרנינג או במכנס קצר.

עדיין מתבלבלים בין הפושע לקורבן

למה יצאת בשעה כזו מהבית? למה יצאת לבר? למה חייכת אליו כשדיבר איתך? למה לבשת מה שלבשת? למה לא שמרת טוב יותר על גופך? ועוד שאלות חשוכות שטרם נכחדו מהעולם.

אנשים עדיין מתבלבלים בין הפושע לקורבן. עדיין לא מסוגלים לראות פשעי מין ככל פשע אחר שפוגע בזולת. בין אם מתוך כוונה תחילה, בין אם מדובר בעבריין בעל עבירות קודמות, בין אם מדובר בעבירה ראשונה, בין אם מדובר בהפקרות הזולת. יש דורס ויש נדרס. יש נהג פושע פוגע ויש נפגע. יש אונס ויש קורבן. יש תקיפה מינית ויש נפגע שיבלה שנים רבות בהאשמה עצמית.

• שני שטלריד, אמא של עמית וטל. לאחר שחשפה בתקשורת את סיפור האונס האישי שלה והשיקה את ״קמפיין האותיות״ , ו״לא לבושה״, היא הקימה את עמותת ״אות הזדהות למען נפגעי תקיפה מינית״ ומאז היא פעילה במאבק נגד תקיפות מיניות, תוך ליווי מאות נפגעים והעברת הרצאות בנושא.
  

• להזמנת הרצאה היכנסו לעמוד הפייסבוק או שלחו מייל ל: shtalryd74@gmail.com  .
  

• מעבר לקווי הטלפון של מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ממתינות מתנדבות לנשים ומתנדבים לגברים, להקשיב ולשוחח באנונימיות מוחלטת. אתם לא לבד. התקשרו 1202 לקווי סיוע לנפגעות תקיפה מינית ו-1203 לנפגעי תקיפה מינית.