מתי הפסקתי להעריץ את הגברים שאיתי

פעם הייתי מעריצה סדרתית. הערצתי אנשים שהיו יפים מאוד. יצירתיים מאוד, כאלה שלא איכפת להם מה אנשים אחרים חושבים. אנשים "מצליחים” מאוד, אנשים במשרות בכירות, נשים שיש להן בן זוג חתיך או עשיר או גם וגם והרשימה ממשיכה. הרגלי ההערצה שלי היו תלויים במה שלהרגשתי, היה חסר לי ולחילופין גם במה שדווקא כן אהבתי בעצמי באותה התקופה.

כך, אם הרגשתי פחות יפה בתקופה מסוימת, אז אנשים יפים היממו אותי. כשחסרה לי התמדה ונחישות, הערצתי התמדה ונחישות אצל אחרים, כשהתחלתי להעביר הרצאות, הערצתי אנשים רהוטים מאוד, כי אני ממש לא (טוב, עדיין יש לי חולשה לרהיטות). לחלופין, בתקופות בהן הייתי רגישה ורוחנית הערצתי אנשים רגישים ורוחניים, כשהייתי אשת עסקים בניו יורק, הערצתי אנשי עסקים מבריקים וחדים.

1. התמונה חסרה

בהערצה, מראש התמונה מעוותת וחסרה כי יש נטייה לשים את התכונות החזקות בקדמת הבמה ולהתעלם מהתכונות הפחות חזקות. התכונה שאוהבים היא רק היבט אחד של אותו אדם. יש לו תכונות אחרות שנמחקות משדה הראייה שלנו. מר "יופי" זה לא רק מר יופי ומר "אומץ" זה לא רק אומץ, יש להם עוד כמה תכונות באמצע, שאותן מחקתי. בתקופת ההערצה הסדרתית, לא יכולתי לראות את כלל החלקים שמרכיבים את השלם וזה בא על חשבון של לראות באמת את מי שנמצא שלצידי. לא הדימוי שלו, לא מי שרציתי שיהיה, אלה לראות אותו כפי שהוא – רגיל, אנושי ונהדר.

העריצה תכונות שחסרו לה. עמית ברקן(צילום: אוסף פרטי)

2. תחזוקה ומועקה

כשמעריצים אותנו, עם הזמן זה מתחיל להעיק. למה? כי גם אותנו מעריצים בגלל מרכיב אחד או שניים וגם אנחנו מרגישים שצריך לתחזק אותם, וזה מתיש. עם מר "יופי" הרגשתי שאני צריכה לתחזק את הדימוי של האישה המושלמת. הרגשתי שאין מקום לטעויות, אין מקום ליפול, להיות חסרה. היה קשה יותר ויותר להחזיק את התמונה שלמה ויפה - להיות תמיד הכי מוצלחת, הכי נחמדה, הכי נעימה, לא להעיר הרבה או לדרוש דברים. עול הציפיות, לפחות כפי שהתגבש במוחי, נעשה כבד. כשמסך ההערצה החל לרדת, התחוור לי שהיינו מאוהבים בלהיות מאוהבים. היינו מאוהבים בתכונות שקסמו לנו. הוא לא ראה אותי כמו שאני לא ראיתי את עצמי. היינו עסוקים בלהחזיק תמונה שנעשתה חסרה ובטח שלא מושלמת.

3. הבועה מתפוצצת

כשבועת הערצה מתפוצצת, זה כואב. ככה זה כשמתבגרים וכשמתקרבים. ככל שמיטיבים להכיר מקרוב, מתגלה האנושיות, ואנחנו אנושיים מדי. ככל שמתקרבים מתגלים הקטבים. התכונה הכי יפה הופכת להיות התכונה שהכי מטריפה אותנו, או לפחות אנחנו רואים גם את הקוטב השני של התכונה הזו. החופשיים הופכים למבולגנים וחסרי אחריות, המנהלים הופכים לרודנים, הרגועים לאדישים והאיטיים ללא מתפקדים. כאן, להערצה ולהתאהבות סימפטומים דומים. התכונות שלא ראינו, החוסרים והקטבים - הכל צף, וזה נעים פחות.

היינו מאוהבים בתכונות שקסמו לנו(צילום: Shutterstock)

4. הערצה והתמרה

הערצה מחזקת את החזק ומחלישה את החלש. למה אני מתכוונת? תכונות חזקות הן כמו שרירים חזקים, וממש כפי שיש נטייה להישען על השרירים החזקים שלנו ברגל או ביד, כך אנו נשענים ומבליטים את התכונות החזקות ממילא אצלנו, ופחות מתעסקים בלחזק את השרירים החלשים שלנו. המוערץ מבליט עוד יותר את התכונות בגינם הוא מוערץ במקום לחזק תכונות חלשות, והמעריץ נשען עוד יותר על תכונות אלו, במקום לפתח אותן אצלו.

כך נוצרת מעין דיאלקטיקה המשמרת את עצמה. מר "אמיץ" מילא את חוסר האומץ שהרגשתי ובאופן טבעי לקח את רוב ההחלטות הקטנות והגדולות בחיינו המשותפים. זה פשוט לחזק את המחוזק. ומה עשינו בזה? למי שרוצה להתפתח, המפגש הזה מציג הזדמנות לאתר את השרירים החלשים ולנסות לחזק אותם. מר "אומץ" לימד אותי איך להיות קצת יותר אמיצה, מר "חופש" לימד אותי איך להתרווח בחיי ביותר קלילות, והמנהל לימד אותי איך לנהל את הזמן שלי קצת יותר טוב.

לבלוג של עמית ברקן