האיש שסירב לנצל את רצח רבין

שמעון פרס ועמיר פרץ(צילום: ירון ברנר)

תחנות חייו של שמעון פרס הן למעשה תחנות חייה של מדינתנו הצעירה. כמעט אין איש ציבור בישראל שלא זכה להכיר את פועלו של שמעון בכל תחום ותחום. אני הכרתי אותו באופן אישי לראשונה בזמן היותי ראש עיר צעיר בשדרות, ופרס שהיה אז ראש הממשלה נרתם ללא סייג לכל יוזמות החינוך שקידמנו בעיר. אז התוודעתי כמו רבים ליכולת שלו להיטמע בטבעיות בחצרותיהם של נשיאים וראשי מדינות ברחבי העולם, ובמקביל וללא הבדל להתחבר בצורה אותנטית ואמיתית לפועלים על פס הייצור במפעלים שבהם ביקרנו.

לאחר רצח רבין, נאבקתי יחד איתו למען בחירתו לראשות הממשלה. בניגוד לעצתם של רבים, סירב פרס לנצל את הרצח ולהשתמש בו בקמפיין בצורה שתפנה את ההאשמה למחנה הימין כולו. בדיעבד יכול להיות שההחלטה הזאת קירבה אותו להפסד, אך שמעון לא היה מוכן להכתים ציבור שלם לצורך הרווח הפוליטי האישי. לאחר ההפסד הצורב שמעון לא נשבר, המכשולים בדרך והקושי אף פעם לא שיתקו אותו, לא גרמו לו להאט את פעילותו ואת הדחף להגשים את חזונו.

אין זה סוד שיחסינו רבי השנים עברו טלטלה גדולה כשהתמודדנו אחד נגד השני על ראשות מפלגת העבודה, התמודדות שהסתיימה עם חבירתו לאריאל שרון. עם זאת, אני מאמין ששמעון פעל בצורה שהוא חשב שתהיה מועילה וטובה יותר לאזרחי ישראל. ואכן, המשקעים והיריבות הפוליטית לא היו עבורו תוכנית עבודה, וזכיתי ממנו לעצות לשיתוף פעולה מלא ופורה בישיבות הקבינט בממשלה במהלך מלחמת לבנון השנייה, דבר שהדגיש את העובדה שהפוליטיקה והמפלגה היו בעיניו אמצעי להגשמת החזון, ולא החזון עצמו. על כך אעריך אותו מאוד.

לאחר ששמעון עזב את בית הנשיא ערכנו כמה פגישות כנות מלב אל לב. שוחחנו על הכול. על העבר וההיסטוריה הגדושים בהצלחות ובאכזבות, במאבקים ובהתמודדויות. אך בעיקר שוחחנו על העתיד, על תקוות וחלומות. הלהט היה אותו הלהט, הנחישות אותה הנחישות, הדאגה ותחושת האחריות לעולם לא הרפו ממנו. שמעון כמו שמעון לא הראה שום סימני ייאוש, בשבילו לנוח ולהשקיף מהצד זו פריבילגיה שהוא לא היה מוכן לה. שמעון ידע שתפקידו כמנהיג הוא לשנות את המציאות, חלילה לא להתבונן בה בפסיביות ובחוסר אונים.

מדינת ישראל איבדה את אחד המעצבים החשובים של דמותה. תרומתו של פרס לביטחון ישראל, כמו גם לכלכלה ולחברה עוד תדובר רבות. אך דרך התקווה והאופטימיות שהפיץ, היא שתמשיך לעורר השראה ואמונה שאפשר, וצריך, וחייב, שיהיה פה טוב יותר.

אהבת האדם, היכולת להתעלות מעל האגו האישי לטובת המדינה, הסקרנות הבלתי-נלאית והרדיפה אחר השלום - כל אלה מגלמים את המורשת של פרס ז"ל, עליה נחנך את הדורות הבאים.