השיחות, הסיפורים והסלט של אמא. פרס ואני
גם הנשיאים וגם הילדים סיפרו בהספדים על הקשרים האישיים עם אחרון הנפילים. אובמה נזכר בשיחות בחדר הסגלגל, קלינטון סיפר על "ערב פרס מושלם", נתניהו נפעם מ"הספד מרטיט לב לאחי יוני" והבת ציקי סיפרה על הסנדוויצ'ים והסלט. ההספדים האישיים
הוא היה נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר - אבל הוא גם היה איש משפחה וחבר קרוב, שכל אחד הכיר אותו באופן קצת אחר. בהלווייתו של הנשיא התשיעי שמעון פרס סיפרו המספידים על פרס שלהם, על המפגשים האישיים, על הוויכוחים ועל הסיפורים. הנה הקטעים האישיים מההספדים במהלך הטקס הממלכתי בהר הרצל, שבו השתתפו אלפים, בהם עשרות מנהיגים מרחבי העולם.
נשיא ארה"ב ברק אובמה סיפר על מפגשים בבית הלבן: "אני נזכר בו יושב בחדר הסגלגל, תחת דיוקנו של ג'ורג' וושינגטון, מספר לי סיפורים מהעבר אבל לעתים קרובות יותר מדבר בהתלהבות על ההווה ועל התוכניות שלו לעתיד. הוא הזכיר לי ענקים אחרים שהיה לי הכבוד לפגוש, כמו נלסון מנדלה, כמו הוד מעלתה המלכה אליזבת. אנשים שחייהם נמתחו על פני שיאים אדירים כל כך, אנשים שמדברים בעומק וידע, לא בסאונד-בייטס".
אובמה המשיך לשבח את פרס, תוך שהוא רומז לביקורת על מנהיגים אחרים ואמר כי "הוא לא מצא עניין בסקרים וטרנדים, שמעון היה נאמן להחלטותיו גם אם הן סתרו את הדעה הפופולרית. כאמריקני, נוצרי, אדם ממוצא אפריקני, יליד הוואי - נהניתי מאוד מחברותי עם האיש המבוגר ממני והחכם. חלקנו את האהבה שלנו למילים ולספרים וככל הנראה כמו פוליטיקאים נהנינו לשמוע את עצמו מדברים. אבל מעבר לזה, חברותנו הייתה מושרשת על העובדה שראיתי את עצמי בסיפור שלו ואולי הוא יכול היה לראות את עצמי בסיפורי, חרף כל ההבדלים".
נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, נזכר בטקס חגיגות ה-80 לפרס, לפני 13 שנה: "ישבנו איתו עם אריאל שרון ביום ההולדת ה-80 שלו והקשבנו לדו שיח. זה היה מחזה ששווה את מחיר הכרטיס. זה היה ערב פרס מושלם, הבמה הייתה מלאה בצעירים שדיברו על המשמעות שלו בחיים שלהם, כולל חייל צעיר ממוצא אתיופי שפרס פגש כשהיה קטן במבצע ההעלאה מאתיופיה. הערב הסתיים עם שירת מקהלה של יהודים וערבים, ילדים ששרו יחד את השיר של ג'ון לנון - 'דמיינו'".
ראש הממשלה בנימין נתניהו ספד: "באחד ממפגשינו הרבים בבית הנשיא בשעת לילה מאוחרת שאלתי אותו - 'תאמר לי שמעון, ממרום שנותיך, את מי הערצת ממנהיגי ישראל?'. ולפני שהוא הספיק לענות לי אמרתי לו - 'הראשון ברור לי: הרי יצקת מים על ידיו של בן גוריון'. ואכן שמעון בצעירותו ראה את בן גוריון מכונן עצמאותנו מעמיס על שכמו את מסע העצמאות לבניינה ולגורלה של ישראל. באותה שיחה הוא דיבר גם על רבין, בגין ואחרים, וציין בהערכה אמיתית את התרומה של כל אחד מהם. הוא הפתיע אותי , הוא ציין אדם נוסף - את משה דיין. שמעון דיבר על אומץ לבו בקרב, על המקוריות שלו ועל תכונה נוספת - למשה, הוא אמר, לא היה אכפת מה יחשבו עליו.
הוא הזכיר את ההספד של פרס לאחיו יוני נתניהו: "כאן על ההר הזה, לפני 40 שנה, יומיים אחר מבצע החילוץ הנועז באנטבה שבו נפל אחי, התקיימה הלווייתו של יוני. כשר הביטחון, יחד עם ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שמעון היה זה שאישר את המבצע. בהלוויה הוא נשא הספד מרטיט לב שלא אשכח כל חיי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי אותו. הוריי זיכרונם לברכה, אחי ואני, נפעמנו עמוקות מדבריו על יוני, על המבצע, על הקשר לאבותינו ועל זקיפות הקומה של עמנו. ובאותו רגע, נוצר בינינו חיבור עז ומיוחד שאף פעם לא נותק. אף ששמעון ואני לא הסכמנו על דברים רבים, חילוקי הדעות לא האפילו על הפגישות הרבות, החמות והמחכימות שקיימנו.
"החיבה האישית הלכה וגברה מפגישה לפגישה ועם זאת אף פעם לא טשטשנו את הבדלי העמדות שהיו בינינו. במפגש שקיימנו במשכן הנשיא אל תוך הלילה נגענו בנקודת יסוד, מנקודות מבטה של ישראל מה הוא המוקד - ביטחון או שלום? שמעון טען בלהט: 'ביבי, השלום הוא הביטחון האמיתי - אם יהיה שלום יהיה ביטחון'. ואילו אני טענתי - במזרח התיכון הביטחון הוא תנאי הכרחי להשגת שלום ולקיומו של שלום. הוויכוח התעצם, התפלמסנו שעה ארוכה, המטרנו טיעונים זה על זה. הוא בא משמאל, אני מימין, הוא שוב משמאל".
נשיא המדינה ראובן ריבלין: "אני מדבר אליך היום בפעם האחרונה שמעון, כנשיא אל נשיא, כפי שאתה נהגת לומר כבל פעם כשהתקשרת לתת עצה טובה. כמוך גם אני נולדתי לתנועה הציונית באותן שנים מכריעות שבין חלום להגשמה. זכיתי לצפות בך בהשתאות בהקמת מדינת ישראל מהמסד לטפחות. עבור שנינו מדינת ישראל לעולם לא תהיה מובנת מאליה, אבל עבור בנינו ובנותינו, ידידנו ויריבינו, מדינת ישראל היא עובדה שאין עליה עוררין. הייתה לך את היכולת הנדירה להוציא חזון בלתי נתפס ולהוציא אותו אל הפועל".
יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין: "הרשו לי לתת לכם הצצה קטנה אל מאחורי הקלעים, אל הפעמים שבהם היה בא ללשכתי כנשיא המדינה והוא כבר כבן 90. לא הייתה פעם אחת שלא היה ניגש לכל אחת ואחד מעובדיי לשכתי, לוחץ ידיים ושואל לשלומם. תמיד היה נעתר גם לכל בקשה שהופנתה אליו, לרוב בביישנות, להצטלם איתו". הוא הזכיר כי "עוד ב-1986, בהיותי אסיר ציון במחנה כפייה סובייטי, סיפרה לי אמי בביקור משפחה נדיר מאוד עד כמה אתה דואג לשלומי ופועל לשחרורי".
הסופר עמוס עוז: "אתם יודעים ממתי שמעון חבר קרוב שלי? מאז שגיליתי פתאום את הסוד הכי כמוס, הכי אינטימי שלו, לפני 40 שנה. עמדנו בכניסה לחדר האוכל בקיבוץ ורבנו על עתיד המדינה, עתיד השטחים. השיחה נמשכה ואט אט גיליתי את הסוד, סוד כמוס יותר מדימונה, יותר מהגישושים להסכמי אוסלו. גיליתי את תמימותו, תמימות של בעל חלומות בלתי נלאה. תמימות שאיננה ההיפך מחוכמה או מתחכום, תמימות שהיא האדמה הטובה שעליה ניצב התחכום וממנה צומחים המעשים הגדולים".
בתו הבכורה, צביה ולדן: "העולם יזכור את פרס הנחוש שלעולם איננו עוצר, שממשיך לרוץ למרות הנפילות המכשולים שבדרך. אני זוכרת אותו בשנה האחרונה בביתנו, כשהוא ראשון לקום לקידוש, מחזיק בידו את הברכות עם שירי השבת בגופן קטן, לפענח את מילות השירים דרך העדשות העבות של משקפיו. תיארו אותו כמי שהיטיב לנהל מו"מ ומצא כל דרך אפשרית להשיג את מבוקשו. הייתי עדה לגבר צעיר שהפעיל את כישוריו היצירתיים כדי להאכיל אותנו, שחתך סנדוויצ'ים למשולשים ולמעוינים. 'תטעם, זה סנדוויץ' בורמזי'. אבא שהפליא בהמצאותיו, שכל האמצעים היו כשרים בעיניו לפתוח לילד את הפה, לפתוח אותו גדול, אכול אוכל ותגדל.
"בעיני הציבור הרחב ייזכר כמי שסעד על שולחנות מלכים, אני זוכרת אותו ליד השולחן במסעדה צרפתית כשהוא לוחש לי - 'זה טעים, אבל אין כמו הסלט של אמא'. העגבניות והמלפפונים של ישראל היו בעיניו מיטב המעדנים. ראו בו הרפתקן שממהר לאמץ כל חידוש. אבל כשנישאתי לולדן לקח לו זמן לעכל את הרעיון. יזכרו אותו כאיש אלגנטי, תמיד מסודר, שולף מסרק קטן מהכיס ומחליק את השיער. בבית, כשסידרנו את הספרים בספרייה, במכנסי חאקי קצרים ובגופייה, נשמעה דפיקה בדלת. 'זה בסדר, זה רפי', אמרתי לו, אבל הוא ג'נטלמן בכל רמ"ח איבריו, מיהר לחדר השינה ולבש חולצה", אמרה - ופרצה בבכי.
בנו, יוני פרס: "אבא הגדיר את עצמו כביישן למרות שהיה תמיד תחת אור הזרקורים. כנראה שירשתי ממנו תכונה זו. היה בינינו קשר עמוק ומיוחד, שלא תמיד התבטא במילים. למרות היעדרויותיו הרבות תמיד הקפיד לדרוש בשלומנו, ולהתעניין גם ממרחקים גדולים. הוא עזר לי בשעות קשות שהיו לי וגם אני השתדלתי להיות לצידו בשעותיו הקשות, על אף תעצומות הנפש שהיו לו. אבא היה אדם מאוד רגיש ואכפתי כלפי כל אדם באשר הוא, נטול אגו, מביט לכולם בגובה העיניים ותמיד קשוב, מתעניין ותומך".
בנו, חמי פרס: "אהבנו את ארוחות שישי המשותפות, את השבתות והחגים שבילינו יחדיו בביתנו שמשקיף אל נוף כנרת, קרוב כל כך לאלומות שעל גרעין מקימיה נמנית. עוד בחייך הספקתי לומר לך שאני אוהב אותך כפי שאשתי היקרה אמרה לי לעשות. אך לא שיערתי עד כמה עזה אהבתי אליך. רק כאב האובדן וצער הפרידה שאופף את כולנו לימדוני".
לפנייה לכתב/ת 
