מג'ורדן עד באגס באני: על שנת כדורסל היסטורית
השחקן הגדול אי פעם בשיאו, הקבוצה הגדולה בהיסטוריה, סרט הכדורסל שהפך לשובר קופות, קובי בראיינט, שאקיל אוניל. 365 ימים בין נובמבר 1995 עד נובמבר 1996 שינו את ה-NBA והעלו אותה לגבהים שלא הייתה בהם לפני. פרויקט "שנה טובה", כתבה ראשונה בסדרה
כך, ברגע השיא בסרט "ספייס ג'אם", מסתיימת לה שנה מיוחדת. 365 ימים (וקצת) בין נובמבר 1995 עד לנובמבר 1996 שהיוו את אחת השנים הייחודיות, המשפיעות והחשובות בתולדות הכדורסל.
מייקל אותו מייקל?
יריית הפתיחה לשנה המדוברת מתחילה באופן סימבולי כמה חודשים לפני כן. בפברואר 1995 שולח מייקל ג'ורדן את הפקס המפורסם בהיסטוריה ובו הוא כותב שתי מילים בלבד: "אני חוזר".
17 משחקים בלבד והדחה בחצי גמר המזרח על ידי אורלנדו מג'יק בעונת 94/95, היוו את הבסיס למה שיהפוך לבנייה מחדש של שיקגו בולס, בדרך לשושלת נוספת. עם חזרתו של ג'ורדן, יחד עם הגעת כמה שחקנים שונים מהקבוצה שזכתה בשלוש אליפויות בין 91' ל-93', עלו בקיץ של 95' שאלות חשובות.
האם הטרייד המינורי על שחקן גמור כמו דניס רודמן, שרק שנה וחצי לפני כן ניסה להתאבד, יצליח או שמא יהרוס את הקבוצה מבפנים? האם טוני קוקוץ', אירופי גדול ראשון שלוקח חלק משמעותי בקבוצה מועמדת לאליפות, יצליח להתיר את שלשלאות הסטיגמות במוח האמריקני?
האם סקוטי פיפן, שקיבל את ההזדמנות להנהיג את המועדון אבל נכשל (כולל אקט לא מנהיגותי בעליל בפלייאוף 94' מול הניקס), יסכים להיות שוב "יד ימינו"? האם שחקנים שלא קיבלו מספיק קרדיט כמו לוק לונגלי, רון הארפר או סטיב קר, יהוו את התרכיב הנכון לקבוצת אליפות?
והייתה עוד שאלה אחת, הכי חשובה - האם אחרי שנה וחצי מחוץ למגרשים והתמקדות בבייסבול, מייקל ג'ורדן הוא אותו מייקל ג'ורדן?
על כל השאלות הראשונות התשובות הייתה כן. בזה אחר זה נוצר הפאזל לסגל מושלם. רק לגבי השאלה האחרונה התשובה הייתה "לא". זה לא היה אותו מייקל ג'ורדן, זה היה מייקל ג'ורדן טוב יותר.
בוגר יותר, מנהיגותי יותר. אחד שסיגל לעצמו תכונות שלא היו לפני, יחד עם איכויות משחק שלא היו לו לפני. יותר משחק עם גב לסל וזריקות מחצי מרחק, פחות התבססות אובססיבית על האתלטיות שנשחקה בגיל 33.
"אסון" בפברואר
הפתיחה הייתה מרשימה עם 2 הפסדים בלבד ב-25 המשחקים הראשונים. ינואר היה מושלם ונטול הפסדים ורק לפני האולסטאר בפברואר, התרחש "אסון" בדמות שני הפסדים רצופים, בדנבר ושני לילות לאחר מכן בפיניקס. בכלל, פברואר היה "טראומטי" עם 3 (!!!) הפסדים בחודש אחד. פסיכי.
שיקגו הציגה כדורסל עוצר נשימה, ובעיקר הגנה עוצרת מחשבה. משחק המשולש המפורסם של פיל ג'קסון שם את ג'ורדן בציר, על הפוסט ומשם כל מה שקרה הפך לקסם. פיפן עשה הכל מהכל, רודמן הראה שהוא הריבאונדר הטוב ביותר מאז ימי ראסל וצ'מברליין, קר צלף, הארפר שמר, קוקוץ' חדר וכולם היו מהופנטים. בקהל ובקבוצות היריבות.
ריח של היסטוריה עמד באוויר, עד שהגיע ה-16 באפריל במילווקי, עם 80:86 על הבאקס. זה היה הניצחון ה-70. אחד יותר מה-69 של הלייקרס הגדולה מ-71/72. עוד שני ניצחונות עד לסיום העונה קבעו את המספר ההיסטורי עם המאזן הטוב ביותר אי פעם, נכון לאותו רגע, עם 10-72.
מייקל ג'ורדן זכה באחד מתארי ה-MVP המרשימים שלו עם 30.4 נק' לעונה ומלכות סלים, יחד עם מקום ראשון בממוצע החטיפות. אליו הצטרף בחמישיית העונה סקוטי פיפן והשניים חברו לדניס רודמן כדי להרכיב 3/5 מחמישיית ההגנה של העונה. קוקוץ' היה השחקן השישי, ג'קסון מאמן העונה. זה היה כל מה שג'יימס נייסמית' חלם עליו כשהמציא את הכדורסל.
אלוהים מתפרק
עשרים שנה לאחר מכן, גולדן סטייט שברה את השיא ההיסטורי עם מאזן מדהים של 9-73. אבל הבדל גדול, עצום, היה בין שיקגו ההיא לגולדן סטייט הזו. אחת זכתה באליפות, השנייה לא.
0:3 חד צדדי על מיאמי של פט ריילי, 1:4 נטול דאגות על הניקס של יואינג, 0:4 מוחץ על אורלנדו (ההיא שהדיחה את שיקגו עונה שעברה) ואז 2:4 בגמר מרתק מול סיאטל של גארי פייטון ושון קמפ.
לשיקגו היה את הכדורסל, את המראה ואפילו את הסאונד הנכון, עם הכניסה האלמותית למגרש במשחקי הבית. אבל כדי להפוך את הסיפור של מי שתיחשב "הקבוצה הגדולה בהיסטוריה" למרגש, צריך גם תמונה.
ב-16 ביוני 1996, יום המשחק השישי בסדרת הגמר, חגגו בארצות את יום האב. קצת פחות משלוש שנים לפני כן, נרצח אבין של מייקל ג'ורדן בתקרית שוד לא ברורה. אירוע שגם הוביל לפרישה הראשונה. ב-16 ביוני 1996, ניצחה שיקגו 75:87 את סיאטל וזכתה באליפות רביעית.
ג'ורדן התפרק על הפרקט כשהוא מחבק את הכדור, כשכל השחקנים וההמון מתנפל עליו. הוא רק רצה להיות לבד, לברוח מהקונפטי והחיבוקים. אבל אתה מייקל ג'ורדן, איך תברח? הוא חתך במהרה לחדר ההלבשה - והתרסק. שכב על הרצפה, ללא תזוזה, מסתתר מכל מי שבסביבה וממרר בבכי קורע לב. המעגל נסגר בדרך הכי אמריקאית שיש.
הרגע המרגש בקריירה של מייקל ג'ורדן
שאקיל באטלנטה, שאקיל בלוס אנג'לס
וזה רק היה האור הבוהק ביותר בשנה שהעלתה לגבהים חדשים את ה-NBA. עונה היסטורית לפני קיץ שעתיד לשנות את הליגה ולעצב את פניה ל-15 השנים הבאות. דראפט 1996 שהתגלה
לעולם בסוף יוני, נחשב לאחד משני הדראפטים החשובים אי פעם. ולא, לא בגלל הבחירה מספר 36 של הקליפרס בשחקן בשם דורון שפר.
אלן אייברסון, ריי אלן, פג'ה סטויקוביץ' וסטיב נאש, שחקני על בזכות עצמם, רק היוו את התפאורה לבחירה מספר 13 של שארלוט, קובי בראיינט, שעוד באותו הלילה הועבר בטרייד ללוס אנג'לס לייקרס. אותה לייקרס שחודשיים לאחר מכן תשים את ידיה על שאקיל אוניל ותכין את הבסיס לשושלת הגדולה הבאה. זו שאחרי שיקגו.
תוסיפו לזה את הסגל המרשים ביותר אי פעם, שהתכנס באולימפיאדת אטלנטה (כן, יותר מ-92'. יותר שחקנים בשיא הכושר וללא שחקן מכללות) עם בארקלי, פני הארדוואי, גרנט היל, קארל מאלון, רג'י מילר, האקים אולאג'ואן, שאקיל אוניל, גארי פייטון, סקוטי פיפן, מיץ' ריצ'מונד, דייויד רובינסון וג'ון סטוקטון וכדורסל מהפנט.
תתבלו את כל אלה עם כניסת הליגה לשווקים נוספים והשתלטות גלובאלית על פי חזונו של דייויד סטרן ורק אז תוכלו לקנח את השנה עם מייקל ג'ורדן משחק באחד על אחד עם באגס באני, באחד מסרטי הספורט המצליחים ושובר קופות עולמי (ותודה לאר. קלי, שגרם לנו להאמין עד היום שאנחנו יכולים לעוף) שיצא ב-15 בנובמבר.
המעגל הושלם. נובמבר 95 עד נובמבר 96 העלתה את הכדורסל לגבהים בהם מעולם לא היה. אכן, זו הייתה שנה טובה.
