המפגש המרגש של יעל עם 28 תינוקות שיילדה

אין אמא שלא זוכרת את הלידות שעברה, אבל מעטות הנשים שזוכרות את המיילדת שלהן. כאב הצירים לצד השמחה העצומה על התינוק שהגיח לאוויר העולם הופכים את המיילדת לשחקנית משנה בהצגה של פלא הבריאה. אבל לא במקרה של יעל איזנהמר, אחות מיילדת מבית החולים בילינסון בפתח־תקווה עם 28 שנות ותק. "אני מיילדת יותר שנים מאשר שאני לא מיילדת", היא צוחקת.

איזנהמר, בת 51, הגיעה למקצוע הזה במקרה. "הייתי בת 17, תלמידת תיכון בתל־אביב, וכמו כל בני גילי השתתפתי בפרויקט של תרומה לקהילה", היא מספרת. "חלק מהחברים התנדבו במכבי האש, אחרים בבתי אבות, ואני בחרתי להתנדב במד"א". יום אחד, במהלך משמרת, היא הוזעקה לאירוע ששינה את חייה.

"באחת הנסיעות שמענו בקשר שיש אישה שכורעת ללדת בבית. נהג האמבולנס הבין ישר שמדובר באירוע גדול. אני הייתי בשוק. הייתי עוד ילדה שמעולם לא הייתה עדה לחוויה של לידה. הגענו אליה הביתה, הפרמדיק עטה על ידו כפפות וישר התחיל ליילד את האישה. פתאום ראיתי את התינוק מבצבץ החוצה. הוא היה מושלם. בעקבות החוויה הגדולה הזו החלטתי שזה יהיה הייעוד שלי: לעזור להביא חיים חדשים לעולם".

צפו במפגש המרגש של יעל עם חלק מהילדים:

את אותה אישה לא הצליחה יעל לאתר עד היום. "אולי דרך הכתבה הזו אצליח למצוא אותה. אם היא קוראת את השורות האלו חשוב לי שתדעי: בזכות הלידה שלך קיבלתי סימן שזה הייעוד שלי בחיים".

בקריירה הארוכה שלה יילדה יעל יותר מ־15 אלף ילדים. "יילדתי כמעט עיר שלמה. זה מספר עצום של ילדים שבאו לעולם הזה ואני הייתי שם כדי לסייע לאמא ולמשפחה לקבל אותם. למרות כל הלידות שליוויתי, רגע יצירת הבריאה מרגש כל פעם מחדש", מספרת יעל עם ניצוץ בעיניים.

כמעט 30 מבין הילדים שיילדה יעל לאורך השנים התאספו לקראת החג ביוזמת “ידיעות אחרונות” בגינת הפסלים של בית החולים בילינסון. חלקם כבר מבוגרים שהגיעו בגפם, אחרים עדיין ילדים שבאו עם אימותיהם. חלקם באו מקרוב ואחרים נסעו קילומטרים רבים כדי לפגוש את המיילדת המיתולוגית. אבל מה שמשותף לכולם זו האהבה שהם מרעיפים עליה. “אני מאוד מתרגשת לראות אתכם כאן היום”, אמרה יעל בעיניים בוהקות. “אני זוכרת את כולכם קטנים, רגע אחרי שנולדתם, ופתאום לראות אתכם כאלו גדולים זה מדהים. אתם נותנים לי כוח ואנרגיה להיות מיילדת לפחות לעוד 30 שנה”.

לא קשה לפספס את הנוכחות של יעל איזנהמר. היא גבוה הומרשימה והכובע שעל ראשה הפך לסימן ההיכר שלה. אבל ליעל יש סימן היכר נוסף: טקס ברכת הדרך לתינוק. "שניות לפני שהתינוק נולד אני מבקשת מהיולדות שמעוניינות בכך להניח יד על הבטן ולברך אותו. לא משנה מה התפילה ולא משנה באיזו שפה. אני אומרת להן 'שחררי את הילד לעולם' והן יולדות. אחר כך הן מספרות לי שדווקא הברכה הזו, ברגע של הציר האחרון, הפכה עבורן את חווית הלידה למשמעותית יותר".

"הגשמתי את החלום שלי"

היא נולדה בשם יעל פרידמן בבית החולים השרון. בת יחידה לשני הורים ניצולי שואה שהתגוררו באותם ימים בבני־ברק. אחרי שסיימה את לימודיה במקיף דתי בתל־אביב, החליטה לנסות להגשים את חלומה ולהיות אחות מיילדת. "אבא שלי אמר: 'אם את רוצה להיות אחות - לכי תבדקי את זה טוב־טוב, ואל תתני לגחמה רגעית להשפיע עליך'. הוא הציע לי לעשות קודם שירות לאומי בבית חולים, לראות אם זה מתאים לי. הוא ידע שזה מקצוע סיזיפי שכולל עבודה בשבתות ובחגים, ושהמשכורת - לפחות בתחילת הדרך - לא גבוהה במיוחד".

יעל התחילה שירות לאומי במחלקה פנימית בבית החולים שערי צדק בירושלים. "הם החליטו בשבילי באיזו מחלקה אעבוד", היא אומרת. "אילו הייתי יכולה הייתה כמובן מבקשת להיות בחדר לידה. אבל זה הספיק לי כדי להבין שאני בכיוון הנכון".

אחרי שנה של שירות לאומי נרשמה יעל לבית ספר לאחיות בבית החולים שערי צדק. "בזמן הלימודים התנדבתי בחדר לידה, כי באותם ימים הייתה אופציה כזו. הייתי עובדת שם כמנקה ומציצה מפעם לפעם בלידות. קינאתי במיילדות וחלמתי שיום אחד אהיה כמותן. הייתי מוכנה לעשות הכל - כולל לאסוף אשפה ולהחליף מצעים - רק שאזכה לראות את הרגע המאושר של יציאת תינוק לאוויר העולם". כעבור שנה, ועוד לפני שסיימה את הכשרתה כאחות, אישרו לה לעבוד במשרה חלקית במחלקת ילודים. "הייתי שם אחות וטיפלתי בתינוקות אחרי שהם נולדו. אבל בחדר לידה אי־אפשר היה לעבוד עד אחרי קבלת ההסמכה הרשמית. זה היה חלום שידעתי שאני חייבת להגשים".

כשהייתה בת 20 נישאה יעל לאלי איזנהמר, איתו היא חיה כבר 31 שנים. ב־1988, אחרי שסיימה את לימודיה, החליט הזוג הצעיר לעבור לגוש קטיף. "התחלתי לעבור בין בתי החולים בדרום הארץ כדי למצוא עבודה כאחות. בבית החולים ברזילי באשקלון חיפשו אחיות, אבל היה מקום רק במחלקה האונקולוגית, וככה מצאתי את עצמי מטפלת בחולי סרטן. לא הייתה לי ברירה והתחלתי להאמין שאולי זה הייעוד שלי, למרות שהלב רצה חדר לידה. ואז, יום אחד, בעלי פותח את העיתון וצועק לי: 'יעל, בואי מהר'. אנחנו רואים מודעה שבבית החולים סורוקה מחפשים אחיות מיילדות. הייתי סקפטית. לא האמנתי שיקחו מישהי חסרת ניסיון כמוני. הגעתי למבחני הקבלה, סיפרתי להם שזה החלום שלי - ולהפתעתי קיבלו אותי".

יעל איזנהמר עם כמה מהילדים שיילדה. "זה המקצוע המרגש בעולם"(צילום: יובל חן)

בבית החולים סורוקה השתתפה יעל באלפי לידות. "טיפלתי בהמון מקרים קשים, כולל בתינוקות עם מומים קשים ועם בעיות גנטיות לא פשוטות. זו התמודדות לא קלה למיילדת צעירה. בפעמים הראשונות זה מאוד קשה. זו תופעה נפוצה בעיקר בחברות שבטיות ומסורתיות, שבהן לא הייתה באותן שנים מודעות. לשמחתי, היום התופעה הזו הולכת וקטנה, בעיקר בזכות בדיקות הסקר המוקדמות”.

בעקבות עבודתה של יעל החליטו בני הזוג לעבור מגוש קטיף לאזור באר־שבע. "היינו ציונים של ממש והיה חשוב לנו לתרום להתיישבות ביהודה ושומרון, לכן העתקנו את מקום מגורינו לבית־חגי שבדרום הר חברון. בעלי עבד ביישוב ואני הייתי נוסעת כל יום לסורוקה". עד שיום אחד, בשנת 1993, קרה האירוע שגרם למשפחה לארוז את חפציה ולעבור לפתח־תקווה.

"בדרך הביתה מהעבודה התעכבתי לכמה דקות כדי לקנות חלב. כשנכנסתי ליישוב ראיתי אוטו מרוסס בקליעים מנשק אוטומטי של מחבל. היה לי ברור שאם לא הייתי מתעכבת - זה היה האוטו שלי שמנוקב”. אישה אחת נרצחה בפיגוע וכמה בני אדם נפצעו. “רכז הביטחון של הישוב רץ להגיד לי לא להתקרב. ניסיתי להסביר לו שאני אחות ואני יכולה לעזור לטפל בפצועים, אבל הוא סירב. כשהאירוע הסתיים ישבתי עם בעלי ואמרתי לו: 'אלי, אני כאן לא יכולה להישאר'. הזמנתי הובלה ועברנו לפתח־תקווה. המחשבה הזו שאני יכולה לצאת לעבודה ולא בטוח שאחזור לא נתנה לי מנוח ופשוט קמנו ועזבנו. באותם שנים היו לי שני ילדים קטנים בבית".

אחרי המעבר לפתח־תקווה מצאה יעל עבודה בבית חולים השרון. "בהתחלה קיבלו אותי ביחידה להפריה חוץ־גופית, ואחרי תקופה קצרה - כשנוצר מחסור באחיות חדר לידה - התחלתי לעבוד שם כמיילדת". שם, בבית החולים שבו נולדה בעצמה, התרחש אחד האירועים המרגשים ביותר בקריירה שלה. "במשך תקופה ארוכה קיננה בי התחושה שאני חייבת למצוא את המיילדת של אמא שלי, זו שסייעה להביא אותי לאוויר העולם. יום אחד הלכתי לספרים של בית החולים, שם מתועדות כל הלידות, ואחרי חיפוש ארוך ומתיש מצאתי את השם שלה. כשראיתי את השם נדהמתי - אותה מיילדת עובדת איתי בבית החולים. באותו הרגע עזבתי הכל ורצתי לחבק אותה".

ב-1995 אוחדו חדרי הלידה של בתי החולים השרון ובילינסון, ואז עברה יעל לעבוד במשרה מלאה בבית החולים בילינסון, שבו היא משתמשת כמיילדת עד היום. "בעשר השנים האחרונות אני משלבת עבודה גם ביחידה להפריה חוץ־גופית, והרבה פעמים אני סוגרת שם מעגלים. אני רואה את הנשים שנאבקות להיכנס להיריון והופכת לשותפה שלהן לקושי, ואחר כך נמצאת איתן בחדר הלידה ועוזרת להן כשהן מגשימות את החלום להרחיב את המשפחה. אלו הלידות שאני לא מפסיקה לבכות בהן. אין דבר יותר מרגש מאישה שאומרת לי שהיא זוכרת את שיחת הטלפון שבה הודעתי לה שהיא בהריון, ואחרי תשעה חודשים אני מביאה לה להחזיק את התינוק או התינוקת שלה".

"יילדתי את בתי הבכורה"

אחד המקרים הזכורים לה ביותר היה של איילת סילברמן. "לפני שש שנים החלטתי להיות אם יחידנית", מספרת איילת. "הכרתי את יעל במהלך ההיריון שלי, והיא זו שהייתה איתי גם בחדר הלידה. יעל היא כמו חברה טובה. יש לה אישיות מיוחדת. היא תמכה בי כל הזמן, גם בימים הקשים, וזה לא מובן מאליו. היא ידעה להגיד לי את האמת ולא לייפות את המציאות והרגשתי שאני בידיים טובות".

השתיים מגיעות מעולמות שונים. "אני בכלל קיבוצניקית חילונית, אם יחידנית, והיא מתנחלת לשעבר, דתייה ומיילדת של אלפי ילדים, ובכל זאת הייתה בינינו שפה משותפת", מסבירה איילת. "את התמונה של אסי, הבת שלי, עולה לכיתה א' שלחתי קודם כל ליעל. היה לי חשוב שהיא תראה את התמונה שלה לפני כולם".

"היום יש הרבה משפחות מיוחדות", מדגישה יעל. "בעבר הגיעו לחדר הלידה האישה ובעלה. היום מגיעות אלינו לבילינסון משפחות מגוונות: היולדת ובת הזוג שלה, היולדת ושני האבות, היולדת לבדה בלי בן זוג, ולפעמים מגיעה היולדת ובן הזוג שלה עם הגרוש שלה ובת הזוג שלו. אני משתדלת לזרום עם כל סוג של משפחה מבלי לשפוט אותה. גם סוג המלווים בחדר הלידה השתנה עם השנים: אני רואה יותר סבתות ואפילו דולות בתוך חדר הלידה. המיילדת צריכה להכיל את הדמויות הכי מרכזיות בחייה של היולדת ולהתאים את התוכנית שהיא בנתה לחוויית הלידה שלה".

את שלושת ילדיה הביאה יעל לעולם בניתוחים קיסריים, בגלל בעיות רפואיות. "מעולם לא חוויתי לידה רגילה. אני לא יודעת איך מרגישה יולדת, ולכן אני עוד יותר מתרגשת בשבילן".

החיים האישיים של יעל מתערבבים בחייה המקצועיים. היא יילדה את שי־לי (26), בתה הבכורה, והייתה עדה ליציאתה לעולם של נכדתה הראשונה, נעמה. "קצת חששתי מזה בהתחלה", מודה יעל, "כי בכל זאת היא הבת שלי. אם חלילה יקרה משהו, איך אני אחיה עם זה?". אבל בסופו של דבר החליטה לא להחמיץ את ההזדמנות. "זה לא היה פשוט. הייתי צריכה לקבל את ההסכמה של הבת שלי ושל החתן שלי להיות איתם בחוויה הכי אינטימית שלהם. אני גם סבתא וגם מיילדת. הלידה נמשכה כמעט 24 שעות, אבל אני לא הצלחתי לעצום עין לשנייה. בהתחלה לא היה ברור ששי־לי תלד בלידה רגילה. היה לה חום וקצת סיבוכים. אבל אני התעקשתי. כיוון שאני לא ילדתי אף פעם בלידה רגילה, רק בניתוח קיסרי, רציתי שהבת שלי תחווה את מה שאני לא חוויתי".

לקראת סוף הלידה, מספרת יעל, בתה קצת התמרמרה עליה. "אמרתי לה באסרטיביות: 'תלחצי', והיא אמרה לי: 'אמא, תפסיקי לצעוק עליי'. ניסיתי להסביר לה שזה לא ממקום של כעס אלא מתוך רצון מקצועי לעזור לה. ואז, כשהנכדה שלי נולדה, זה היה רגע מדהים", מספרת יעל ופניה קורנים. "כמובן שכל הצוות בחדר לידה הגיע לחבק אותי ולשמוח איתי - כולל מנהל המחלקה ומנהל חדר לידה וכל המיילדות האחרות. כולם הפכו להיות סבים וסבתות באותו הרגע".

שי־לי מספרת: "היה לי חשוב שאמא שלי תהיה המיילדת, ואחרי הלידה פתאום הבנתי עד כמה התפקיד שלה כל כך משמעותי. בתור ילדה קטנה היו באים אלינו אנשים הביתה עם זריי פרחים ומודים לאמא, אבל לא הבנתי עד כמה המיילדת משמעותית בלידה עד שילדתי בעצמי. תמיד מרגש לראות אנשים שאנחנו לא מכירות עוצרים אותה באמצע הכביש ואומרים לה: 'את היית המיילדת שלי'. אני שמחה שזה המקצוע שאמא שלי בחרה בו. למרות שהיא לא הייתה הרבה בבית כשהיינו ילדים, בגלל המשמרות בבית החולים, בדיעבד זה שווה את הכל".

"אמשיך ליילד כל עוד אני יכולה"

"אני יכולה להוציא ספר עב־כרס עם כל הסיפורים שלי", אומרת יעל. "אולי באמת אני אעשה את זה יום אחד". למשל, אמא ובת שאת שתיהן יילדה בהפרש של 20 שנה. "בגלל שאני מיילדת כבר הרבה מאוד שנים, היו לי כמה מקרים שבהם יצא לי ליילד שני דורות. אני מקווה שאזכה ליילד גם את הדור השלישי".

לידה נוספת שהיא לא תשכח היתה לפני 17 שנה. "אחת הפריבילגיות שלי בתור מיילדת זה ליילד את קרובי המשפחה שלי. הייתי אמורה ליילד את אחת מבנות הדודות שלי. זה היה יום שישי בערב, ואני שומרת שבת. סיכמנו שאם יירדו לה המים שתבוא אלי הביתה לאסוף אותי וכך היה. היא ובעלה אוספים אותי, ויחד אנחנו דוהרים לבית החולים. פתאום, בצד הדרך, אנחנו רואים גבר ואישה בהריון שהולכת אט־אט ומתנשפת.

"אני אומרת להם לעצור, ובתוך כמה שניות אני מבינה שהאישה הזו הולכת ברגל לבית החולים כי היא שומרת שבת. אבל אני מזהה שיש לה כבר צירים והיא עוד רגע עלולה ללדת. משכתי אותה ואת בעלה פנימה לתוך האוטו והטסנו אותם לבית החולים. אני ברכב אחד, מנסה לטפל בשתי נשים שעוד רגע יולדות. בסופו של דבר הצלחנו להגיע בזמן לחדר לידה ויילדתי את שתיהן בחצי שעה הפרש".

היולדת שאספה יעל בדרך היא איילת לין שהביאה אז לעולם את בנה נעם. "אני זוכרת שעוצרת חיפושית קטנה לידנו והאישה מתוכה אומרת לנו 'תעלו ובואו איתי לבית חולים'", מספרת איילת. "ברבות השנים הבן שלי והבן של בני הזוג הנוסף שהיו איתנו באוטו - חני ואריק - למדו יחד באותו בית ספר, והם חברים טובים עד היום".

למרות שהיא במקצוע כבר כמעט 30 שנה, יעל מתרגשת בכל פעם מחדש. "אני מתרגשת גם בלידה ה־15 אלף. כל לידה היא חוויה בפני עצמה. כל יולדת מרגשת אותי מחדש. אני מקבלת אותה בתחילת התהליך ואני יוצרת את התנאים שבהם היא רוצה ללדת - כל עוד היא לא מסכנת את חייה או את חיי העובר. יש נשים שבאות עם כל מיני בקשות 'מוזרות' לכאורה, ואני מנסה להגשים איתן את החלום.

"זו החוויה שלהן ואני פה כדי לעזור להן. כשאני מגיעה לעבודה אני משאירה את כל המטענים שלי מחוץ לחדר לידה. לא משנה אם אני עייפה או כועסת או עוברת תקופה מורכבת בחיים - כשאני במשמרת כל־כולי שייכת אך ורק ליולדת. לפעמים זו התרפיה שלי. באחת מחופשות הלידה שלי, שניסיתי להאריך בכמה שבועות, הרגשתי שאני חייבת לחזור לחדר הלידה. אני מכורה ללידות. לא יכולתי להישאר יותר מדי זמן בבית, וחזרתי".

עד מתי תמשיכי להתרוצץ בין חדרי לידה?

"לנצח. מבחינתי, כל עוד אוכל לעמוד על הרגליים אמשיך ליילד, כי זה המקצוע הכי מדהים והכי מרגש בעולם".

הכתבה מתפרסמת ב"ידיעות אחרונות"