"המעון של מיס פרגרין": טים ברטון גר כאן בכיף
הבמאי טים ברטון מרגיש בבית ב"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים", שמתמקד בחריגים בחברה. זהו רעיון שחוזר בסרטיו של היוצר, שהפך לפחות ייחודי מבעבר בגלל כניעתו לתכתיבים הצעקניים של הוליווד העכשווית
איך היה נראה סרט בסדרת "הארי פוטר" לו טים ברטון היה מביים אותו? שאלה מסקרנת שאת התשובה לה מספק, לפחות חלקית, "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" ("Miss Peregrine's Home For Peculiar Children"), עיבוד לספר הראשון בסדרת הפנטזיה של רנסום ריגס.
ההשוואה אינה מופרכת כלל ועיקר, שכן גם גיבורי "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" (שראה אור בשנת 2011) הם ילדים בעלי כוחות-על המתחנכים במוסד הנוקשה שבכותרת. גם הם נלחמים ביצורים מרושעים שמאיימים על שלומם ובכלל, וגם כאן הגיבור-הנער נע בין העולם המציאותי ובין עולם קסום שמתנהל בלולאת זמן ובו מסתתרים ילדים-מוטנטיים. כן, אולי ההשוואה ל"אקס מן" מדויקת יותר.
ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע :
ברטון כמובן מזהה את עצמו בגיבור הזה: ג'ייק (אסא באטרפילד, "הוגו"), נער מתבגר מפלורידה שיש לו קשר מיוחד עם סבו (טרנס סטמפ) המלעיט את מוחו בסיפורים מעברו כילד ששרד את השואה, ומתאר איך לחם אז במפלצות שהצופה המפוכח מזהה לכאורה עם הנאצים.
אחרי שהסב נרצח באכזריות בידי יצור ענק, ג'ייק מגיע בחברת אביו (כריס או'דוד) לוולס, שם שהה הסב במעון שבכותרת בתקופת המלחמה, במטרה לגלות אחת ולתמיד את האמת סביב סיפוריו האגדתיים. כל שנותר עתה מהמבנה הוא שרידים חרבים, אחרי שהופצץ על ידי הגרמנים. אך מפגש אקראי עם שני נערים חריגים מחזיר את ג'ייק בזמן לשנת 1943, ואל בית המחסה המנוהל על ידי מיס פרגרין המופלאה (אווה גרין) שבפיה נעוצה תדיר מקטרת שרלוק הולמס וביכולתה לשנות צורה ולהפוך לנץ.
על מנת לשמור על שלום הילדים, מיס פרגרין יצרה לולאת זמן השבה ומשמרת - באופן שמזכיר את הגימיק הנרטיבי של "לקום אתמול בבוקר" שבו ביל מאריי קם שוב ושוב לאותו יום עצמו - את 24 השעות שלפני הפצצת המעון.
שם פוגש ג'ייק, בין היתר, בנערה מרחפת הנאלצת לקשור משקולות לרגליה, נער שנחילי דבורים בוקעים מפיו, ואחר שהוא בלתי נראה. בהמשך מתברר לג'ייק שגם הוא עצמו נער משונה המצויד בכוחות שהיו גם לסבו המנוח: הוא היחיד מבין ילדי המעון שיכול לראות את היצורים המפלצתיים שמאיימים על שלום הילדים המשונים והעולם כולו.
סרטיו של ברטון עמוסים בדמויות חריגות, ובטובים שבהם ("המספריים של אדוארד", "אד ווד") ייצגו הללו את חזונו האמנותי הייחודי. קל, על כן, להבין מה משך את ברטון אל מעון מבודד המאוכלס בילדים שכוחות-העל שלהם מסמנים אותם כמשונים. בתוך כך מקפיד הסרט לשמור על רלוונטיות היסטורית, מלחמת העולם השנייה, שמעניקה לו עומק ונדבך נוסף. זו הסיבה שעיקר הסרט, המתאר את חוויותיו של ג'ייק במעונה של מיס פרגרין (אלה כוללים גם התאהבות במי שהייתה בעבר הרחוק מושא אהבתו של הסב), מספק לברטון הזדמנות לחוש במעון הזה ממש כמו בבית.
זהו המקום בסרט שבו עוסק ברטון בכוחו המשחרר של הדמיון, בקסם ובפנטזיה הגלומים בקולנוע. העדינות והחן תופסים את מקום הוולגריות והרעשנות שאפיינו את הגרסאות הקלושות שייצר ל"צ'ארלי בממלכת השוקולדה" (2005) ו"אליס בארץ הפלאות" (2010) - שתיהן בכיכובו של האלטר-אגו שלו, ג'וני דפ. הופעתה המוצלחת של גרין בתפקיד מנהלת המעון המופלא (אפשר רק לברך על שברטון לא בחר ללהק לתפקיד שוב את ג'וני דפ, הפעם בדראג) מעניקה לסרט מידה מבורכת של ריסון.
מצד שני, ברטון נטש כבר מזמן את עמדת היוצר האייקוני, וגיבוריו החריגים אינם מייצגים עוד את מי שנבלע עמוק בחיקה החם של המערכת ההוליוודית. אם ברובו של הסרט מצליח ברטון פה ושם לעצב כמה דימויים יפהפיים – ילדה-בובה בעלת תלתלי זהב שבאחורי ראשה מצוי לוע של טורף, או ילד בעל עדשת מקרנה בעינו כמו גם ספינה טרופה קסומה - הנה מגיע חלקו האחרון, המתמשך והמשמים, שבו מנהיג ג'ייק את הילדים המשונים למלחמה ברב-הנבלים בארון (סמואל אל. ג'קסון) בעל זרוע הלובסטר שעומד בראש חבורה של מוטציות רשעות הניזונות מאכילת עיניים של ילדים משונים. סצינת השיא שמתרחשת ביריד שעשועים בעיר החוף הבריטית בלקפול, ובה נלחם צבא שלדים שמגייס ג'ייק במפלצות הענק נהפכת חיש מהר לחיזיון דיגיטלי מייגע.
העיצוב החזותי (גאווין בוקה) מתיש את העין פחות מהצרמוניה הססגונית שאפיינה את עבודותיו האחרונות של ברטון, וכך גם התלבושות היפות והלא-צעקניות שהתקינה קולין אטווד הוותיקה. אפשר היה להתפעל גם מעבודת הצילום של ברונו דלבונל אלמלא תנאי ההקרנה בתלת-ממד ביותר מדי בתי קולנוע בישראל, שגורמים לסרט להיראות חשוך וכהה מכפי שהוא.
"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" (בריטניה) - במאי: טים ברטון. שחקנים ראשיים: אווה גרין, אסא באטרפילד, ג'ודי דנץ', סמואל ל. ג'קסון, טרנס סטמפ ורופרט אוורט. אורך הסרט: 127 דקות.
