הטוב והרע שהיו לנו בתשע"ו

כמה פחדנו, כמה הזענו, כמה התלוננו וכמה שמחנו בשנה החולפת בגלל מה שקורה כאן, במדינה האחת שיש לנו? שנת תשע"ו הייתה שנה לא פשוטה לזכויות האדם בישראל. גל האלימות שהחל בדיוק בראשיתה, וליווה אותנו כל השנה, גבה את חייהם של עשרות קורבנות. מאות נפצעו. הפגיעות בזכויות האדם הבסיסיות לחיים ולביטחון אישי הותירו משפחות אבלות, קהילות שבורות לב וציבור שלם שחי בפחד, בשגרת חיים מעורערת. כאילו שהתרגלנו, אבל ממש לא.

עוד דעות ב-ynet

חישוב מסלול מחדש

שינוי התדמית של ישראל מתחיל בשינוי גישה

מפעל של ציניות, רעש וכותרות

דרשו מהממשלה לשפר את התחבורה הציבורית

בתקופה קשה זו הרשויות פגעו משמעותית בזכויות ובחירויות. הגורמים הבכירים ביותר בממשלה קראו לירות על מנת להרוג באירועי אלימות, ובכך שינו על דעת עצמם את הוראות הפתיחה באש, בניגוד לדעת הרמטכ"ל והיועץ המשפטי לממשלה. התוצאה הייתה מקרים רבים שבהם נורו למוות חשודים למרות שלא היוו סכנה, ובמקרים מעטים אף התבררו כחפים מפשע. במקביל נעשה שימוש נרחב כלפי פלסטינים וישראלים במעצרים מנהליים ובצווי הרחקה, שמונעים מחשודים את הזכות הבסיסית ביותר - לדעת במה הם מואשמים.

בשנה החולפת הועצם טרנד היוזמות שמשנות את כללי המשחק. איזו יוזמה פוגענית צריכה לזכות בתחרות השנה? פסילת ספרים של משרד החינוך? ואולי חוק הנאמנות בתרבות? החוק שנועד לפגוע בעמותות שהאג'נדה שלהן שונה מזו של הרוב הפוליטי? הפגיעה בקהילת הלהט"ב בבאר שבע? ואולי חוק ההדחה, שמאפשר לחברי הכנסת להדיח את חבריהם מסיבות פוליטיות, ועלול לפגוע במיוחד בציבור הערבי? וזו רק רשימה חלקית.

מה שבטוח הוא שהרוב הפוליטי המשיך לפגוע בזכויות יסוד ולדחוף לקצה את הכללים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה. חברות וחברי כנסת קידמו הצעות חוק שנועדו להשתיק דעות, לעשות דה-לגיטימציה ליריבים פוליטיים, למיעוטים ולארגוני זכויות אדם, ולהצר את צעדיהם של מי שלא מקובל על הרוב הפוליטי.

למרות שלא כל היוזמות התקבלו, הנזק שלהן עצום: הן השליטו תרבות של שנאה והעמיקו שסעים. המותקפים הופכים לאויבים, מוקעים ונרמסים. השינויים שנעשו גרמו לנזק כבד למיעוט הערבי, לבית המשפט העליון, לפרקליטות המדינה, לארגוני זכויות אדם, לתקשורת, לאקדמיה, ולאמנים. הם אף גרמו לצנזורה עצמית של רבים, כך שבמקום שנהיה חברה ששואפת לתקן את הבעיות והקלקולים, אנו הופכים לחברה שבה קשה יותר ויותר לדבר עליהם בפתיחות.

מצד שני

ובכל זאת, קרו גם דברים טובים לזכויות האדם בתשע"ו. אם ייושמו המלצות דוח הוועדה למיגור הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, הגזענות יכולה לפחות משמעותית תוך כמה שנים. ההחלטה התקדימית של הממשלה להוסיף מיליארדי שקלים לאוכלוסייה הערבית יכולה גם היא לשפר מאוד את מצבה, אם תבוטל ההתניה של יישומה בהריסת בתים. הרי בנייה זו התבצעה בגלל מחדלי המדינה עד כה.

בתחום החברתי, ההעלאות של חלק מקצבאות הקיום בשנה החולפת היו מבורכות, במיוחד כששיעורי העוני כה גבוהים. הבעיה היא שהן נעשו בשרירותיות, כך שבשורה התחתונה הרוב המכריע של הקצבאות עדיין לא מאפשרות את הזכות לקיום בכבוד. בנוסף, למרות שיוקר המחיה המשיך לעלות, רובנו המכריע לא זכה השנה להעלאה במשכורת. במחירי הדיור שוב נרשם שיא, כך שחלום הדירה נותר רחוק עבור רבים.

בין המאבק באפליה של קבוצות מסוימות לבין המאבק הממוסד בקבוצות אחרות, בין גל האלימות לקרנות האור החברתיות, המאזן לזכויות האדם תשע"ו כואב ומאכזב, ומוביל לתפילה שבשנה החדשה זה יהיה אחרת. כמו במילותיה האופטימיות והמרגשות של נעמי שמר: שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה ממש עוד מעט. ומברכת החג אוסיף: ושירבו זכויותינו כרימון.

עו"ד טלי ניר היא סמנכ"לית האגודה לזכויות האזרח